משהו קורה לי לאחרונה: הלב דופק במהירות, החזה קצת כואב ואני מתבלבלת. קוראים לזה "חרדה". אלה תסמינים די שונים מנגיף הקורונה, שניתן לזהותם יותר כ"בהלה", אבל התוצאה שונה: אין-אונות. בחרדה אפשר לטפל- שתית מים קרים, מדיטציה, מקלחת טובה, כדור. לבהלה המונית אין תרופה. מקסימום לכבות את הטלוויזיה.
שנתיים אחרי פרוץ הנגיף ישראל, והעולם, נמצאים במצב הרבה יותר טוב מבחינת ההיערכות והטיפול בנגיף. לא הודות לפוליטיקאים שלנו, אלא יותר הודות למדענים ולחברות התרופות שהזדרזו למצוא פתרון למגיפה. בזכות החיסונים והתרופות, והלמידה האינסופית של הדבר הזה, אנחנו יכולים לשבת בבתי קפה, לקיים פגישות וכנסים ולקיים אירועים. גם האנשים שנמצאים בדרגת הסיכון הגבוהה ביותר, מצויים היום בביטחון יותר גבוה שהנגיף לא יתקוף אותם בצורה קשה.
ועם זאת, עם עליית התחלואה (שקורית בדר"כ אחרי החגים) ועליה במספר המבודדים, קיימת בהלה המונית ואנשים מבטלים פגישות וכנסים- למרות שאין צורך כי הם לא מאומתים או מבודדים. הסיבה לבהלה הזו, מלבד התקשורת וחוסר האמון במערכת, היא הידיעה שבמדינת ישראל כולם קומבינטורים ומעגלי פינות, ואף אחד לא אוכף באמת את נושא המסכה.
אני עוצרת שנייה כדי לדבר על המסכה הזו. נכון, היא פונקציה לא נעימה כל כך- הגומי כואב באוזניים, ריח הפה קשוח, קשה להיות איתה יום שלם (למי שעובד בשירות לקוחות פרונטלי, למשל) וגם זה לא ממש מצטלם טוב, אז צריך להוריד וללבוש שוב, אבל היי- זה מונע ממני להריח אחרים או לקבל מתז אפצ'י מהאנשים בתחבורה הציבורית ולמעשה, אני די מרוצה שהיא קיימת ברמה שאני לא מבינה איך לא הלכנו איתה קודם בכל פעם שחלינו בשפעת?
אז אני מקפידה. בכל אינטראקציה, מלבד זו עם משפחתי הגרעינית, אני נמצאת איתה. בתחבורה ציבורית, בכנסים, באירועים משפחתיים, ובקולנוע ובתיאטרון. וכמובן שאני נזהרת במידה ואני לא מרגישה טוב- אצה רצה לעשות בדיקת PCR. זה נקרא אחריות אישית ואני מצפה מכל אדם מעל גיל 9 לגלות אותה.
אבל בקרב עמי אני חיה, ואנשים עושים מה שהם רוצים ויותר מזה- מה שהמדינה אומרת להם. מבחינתי, המדינה לא מתייחסת לזה ברצינות ומסירה מגבלות ממאומתים, וכך יוצא שמערכת החינוך בכשל רציני עם כמות מבודדים גדולה, הופעות מתבטלות והתחושה היא שכולנו לפני סגר רציני נוסף.
הקורונה הזו לא תעזוב אותנו אף פעם. זו התחושה. מקסימום ימציאו כדור חזק להחלים ממנה ובכך הפאניקה תרד. אבל עד שזה יקרה, התחושות, כבעלת עסק, שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו שוב בלי פרנסה. עבודה של שנה שלמה לנסות ולחזור למוטב תרד לטמיון.
בעולם אידיאלי, כולם היו מתחסנים. בעולם אידיאלי, אנשים היו מקפידים על מסכות. בעולם אידיאלי, אדם שחזר מחו"ל היה מבודד ועובד מהבית, אם אפשר. בעולם אידיאלי, מערכת החינוך הייתה מכניסה לבתי הספר חיסוני ילדים או בדיקות אנטיגן (לאלה שהוריהם מתנגדים לחיסונים). בעולם אידיאלי, הכנסת והממשלה היו מהוות מודל לחיקוי ולא היו מוקד ללעג וליצנות. בעולם אידיאלי, הקורונה הייתה נעלמת אילו רק היה איכפת לנו מהאנושות ולא רק מעצמנו. עד אז, אני הבחורה עם המסכה על הפנים.
