לקח לי כמה שעות לכתוב את הטור. מודה. ניסיתי לשבת ולכתוב את רגעי השיא של השנה האחרונה, אבל המוח היה ריק. אולי זו הייתה שנה כזו מטורפת ומלאה בעליות ובהצלחות שאני לא מסוגלת לסכם ולהיפרד ממנה. האם השנה הבאה תוכל להתעלות על זאת? אולי כן. מי יודע?
מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי בקלפי כל כך הרבה פעמים. זה כבר הפסיק לרגש אותי. דמוקרטיה היא כזו שמקבלת את רצון הבוחר, עד שכבר רצון הבוחר לא משיג תוצאות. שרצון הבוחר נע בין לערוף ראש של אחד או לשמור לו את הכסא טוב- טוב. חגיגה דמוקרטית? ממממ לא נראה לי. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, הבחירות האלה היו הפיק שלי מבחינת הופעות בטלוויזיה. ערוץ הכנסת הפך לי לבית לפרשנות פוליטית. מצאתי דרך להיות בהיכל מבלי להשתעבד לו, וזו כבר הצלחה של העשור האחרון.
בשנה האחרונה עשיתי כל כך הרבה דברים למען קידום נשים ושוויון מגדרי, שזה הפך לסמל סטטוס שלי. פעם הייתי רק "הירושלמית" היום אני "הירושלמית שמקדמת נשים". כל כך הרבה פעילויות ופעולות, קטנות כגדולות, ומבחינתי אלה ההצלחות של השנה האחרונה. לדעת שיש אי שם אדם או שניים שהושפעו מהמהלכים שביצעתי ושמשהו שינה בהם תפיסה וגישה לגבי קידום שוויון מגדרי- זה פרייסלס.
ואם בקידום נשים עסקינן, אזי זו גם השנה שלמדתי שמי שהכי מעכבות נשים אלה נשים בעצמן. יצרתי לעצמי לא מעט יריבות, אבל למדתי לעמוד על רגליי האחוריות. בסוף, תמיד הצלחתי להשיג מה שאני צריכה ורוצה, בדרך שלי. הבנתי שאני לא אתן לאף אדם לעכב אותי בדרך להגשמת חלומות ואני לא מפסיקה להטיף ולטפטף את המסר לאחרות. אז אני חוזרת שוב: "נשים יקרות, אם אתן רוצות לקדם נשים, קדמו, אל תדברו!" ובעיקר, אל תעצרו אחת את השנייה.
למדתי לשתוק. כן, אני, מורן שמואלוף, למדתי לשתוק קצת. לא לספר לכולם הכל, לא לשתף בהכל. להיות פרטית ולשמור כמה דברים לעצמי. אני עוד עובדת על זה, כי, עבורי, כאשת תקשורת, הכל קביל לשיתוף. הכל לפרסום. אבל השנה התברר לי שלא הכל. שיש דברים שאם אני שומרת לעצמי, אני נהנית מהם יותר. (כן, כן, מבינה את האירוניה שיש טור אישי, אבל את הדעות שלי אני מרשה לעצמי לפרסם, הן יותר מעניינות מהחיים שלי, מבטיחה).
למדתי לעשות כביסה. נשמע לכם מצחיק, אה? מי לא יודע לעשות כביסה. ובכן, אני! במשך עשור פחדתי להיות סלקטורית ולהיחשב גזענית בפני בגדיי. השחור לשם, הלבן לשם. לא רוצה שיחשבו שיש לי בראש חלוקות כאלה. זו בכלל לא אני. וברור שיש את אלה העדינים, שבכלל צריך ללכת לידם על ביצים ולהתייחס אליהם בכפפות של משי (או ב30 מעלות ללא סחיטה). ובכלל, הבנתי בחודשים האחרונים שאת הכביסה המלוכלכת שלי כדאי לכבס רק בבית, לא בחוץ.
ומה עם השנה הבאה? ובכן, שנה מאתגרת לפניי. זו השנה שאני הופכת ל"שולמנית" במלוא מובן המילה. זה מפחיד, אבל התזמון שלי מעולה: לפני הבחירות (המי יודע כמה) ואחרי הקמת אחת הקבוצות החזקות במשק הישראלי. יש לאן לשאוף ואני מקווה שנצליח ביחד להרים ולרומם אחד את השנייה ולהוביל לשינוי במדיניות כלפי עוד ועוד "שולמנים" בארץ.
אני ממשיכה להוביל קול נשי מובהק. לא מתוך פמיניזם רצחני, אלא מתוך אמונה שיש דברים שבאמת צריך וראוי לשנות. למשל, להביא לקדמת הבמה נשים אומניות. לתת להן קול. לשנות פלייליסט בסופטיפיי ויו טיוב, או כמו שאומרים אצלנו, בדור הישן: "להפוך תקליט". ותוך כדי, לחזק את הקול הנשי שלי. 2020, הנה אני מגיעה.
