אני עושה הכל כדי לא לתת לאבי מעוז במה. בחיי. רצה הגורל, וממשלת "ימין-על-מלא" כוללת אדם שרחוק כל כך מהתפיסה היהודית שלי, מהתפיסה החברתית שלי, מהתפיסה האנושית שלי. אין לי כוונה להגן עליו, למרות שכן ניסיתי להגן על הממשלה שהוא ייקח בה חלק כסגן שר החינוך, עם יכולות מוגבלות יחסית, אבל הרשימה שפירסם נדב אייל הביאה אותי לכתוב את הטור הזה.
איני משערת כמה מפחיד, עצוב ומתסכל היה לעיתונאים ולנשים שנכנסו לרשימות של מפלגת "נעם", לראות את שמם ברשימה. המחשבה שמפלגה סימנה אותך, היא לכשעצמה מביישת ומשפילה. ולמרות שהרוב במדינת ישראל הוא רוב שפוי, שלעולם לא יפגע בלהט"ב או פמיניסטיות על דעותיהם, הרי שאם אני היית ברשימה הזו הייתי נפגעת עמוקות. מדובר בלא פחות מביזיון שיש להוקיע על ידי כל 63 החברים האחרים בקואליציה שנבנית. נתניהו צריך לשים "ברקס" גדול לאבי מעוז.
אני מבינה גדולה בספינים, ואני מבינה גם כי אייל לקח רשימות פנימיות והפך אותם לאג'נדה המרכזית של סגן השר, עוד בטרם נכנס לתפקידו. לא הייתי מתרגשת מהרשימות הללו, אם לסגן השר לא הייתה האפשרות לפסול כל הרצאה של איש או אישה מהרשימות הללו במערכת החינוך במדינת ישראל. עצם המחשבה, שזה עלול לקרות, מעוררת בי חלחלה. אני יכולה להבין ניסיון לעצור הסתה נגד אדם או המדינה, אני יכולה להבין ניסיון לבלום שטיפות מוח דתיות (לכל דת), אבל לעצור אדם שנלחם על עקרונותיו בשל זהותו- לעולם לא אסכים לכך. מקווה שלא נגיע לשם.
אם יש משהו שלמדתי ממקרה "שאולי" שעטף את החדשות השבוע, זה שלכל תגובה יש תגובת נגד. יכולים לנסות לפגוע באדם מסוים, אבל קהילות גדולות יותר ישאפו להרים את האדם הזה הכי גבוה שיש ולתת לו במה מכובדת יותר. איפה שעירית תל אביב כשלה- הצליחו מוכרי הכרטיסים. כך גם במקרה של המסומנים ברשימה שקיבלו בימים האחרונים חיבוק דב מתושבי מדינת ישראל.
למרות שעדיין מדובר בספין של אייל, יש משהו צורם בסימון אנשים, מכל סיבה שהיא. השבוע פורסם כי בן גביר חתם עם הליכוד סעיף בהסכם הקואליציוני שמבקש תיקון לחוק שיאפשר לבעלי עסקים פרטיים לא לספק שירות בשל "אמונה דתית". לא ברור לי מדוע בן גביר בכלל רוצה חוק כזה, כשברור שיותר חרדים ואנשים דתיים עלולים להיפגע ממנו, והוא לגמרי יוביל למלחמה אזרחית בין דתיים לחילונים. על מה החוק הזה יושב? איזה הסבר ליברלי יש לחוק המפלה אדם באשר הוא אדם? כי הרי חופש העיסוק מתקיים, אבל מה עם חופש התנועה? מה עם חופש הפעולה? מה עם הביטחון האישי?
זו הייתה אמורה להיות קואליציה פשוטה- ארוחה שבה ברור לגמרי מה כל אחד מכין, מה הרגישויות ולמי מוגש מה. המרכיבים העיקריים בה: תיקון מערכת המשפט, החזרת המשילות למדינת ישראל וחיזוק הזהות היהודית תוך שמירה על סטטוס קוו. אין לי שום בעיה עם פירוק משרדים והרכבתם מחדש (כמה פעמים כבר אמרתי שצריך לעשות את זה), אבל ניכר שהתיאבון של השותפים בקואליציה גבר כל כך, שהארוחה הזו היא כבר לגמרי פסטיבל כולסטרול אחד גדול.
יש לי הרבה חברים וחברות מהשמאל שיקראו את הטור הזה ויגידו: "אמרנו לך, זו הממשלה שבחרת". ובכן, לא הממשלה שבחרתי, אני בחרתי ב32 הח"כים השותקים לנוכח הסיטואציה הזו. אני לא יכולה לחלק עצות לבנימין נתניהו. אף אחד לא יכול. הרכבת הזו כבר נסעה ממזמן. אני רק יכולה לקוות שב-4 השנים הקרובות, יהיו אנשים שפויים שיעשו הכל כדי לדאוג לחברה מתוקנת ומאוחדת. שלא נגיע למימוש של כל סעיף הזוי בהסכמים הקואליציוניים ושנוכל לקיים פה שיח אמיתי עם חברי הכנסת על מה שחשוב באמת לחברה הישראלית, ולא רק להם.
