כמה נפלא. יום לפני פתיחת שנת הלימודים האוצר, החינוך, ההסתדרות וגם ארגון המורים לחצו ידיים וחתמו על הסכמי שכר למורים. כולם התקפלו וכולם יצאו מנצחים. נפלא. זוכרים את הבלאגנים ברשתות החברתיות בכל פעם שחברי הכנסת נדרשים להעלות את שכרם? הטענות העיקריות שעולות הן על העשייה של חברי הכנסת וכמעט תמיד נשאלת השאלה: "על מה תוספת בשכר?". אז ככה גם למורים.
החבר הכי טוב שלי מורה. רצה הגורל והוא התחנך בתכנית "חותם" המכשירה מורים ללימודים בפריפריה. לא הרבה מכירים את התכנית הזו, משום מה. גם לא מורים בעצמם. תכנית מצויינת שהובילה להכשרות מורים מהמצויינים שידעה מדינת ישראל. כבר 8 שנים הוא מורה. 4 מהם במדינת ישראל בפריפריה. הייתם חושבים שהוא יתייאש או תצא לו הרוח מהמפרשים, אבל לא.
רק השבוע הוא ואני הסתובבנו במקס סטוק כדי לחפש דברים מגניבים שהוא יוכל להביא איתו לשיעורים הראשונים. למעשה, זה מה שהוא עושה תמיד- כל מערך שיעור מלווה ביצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסא. אני כל כך אוהבת את שיטת הלימוד שלו, וכשפגשתי את תלמידיו הבנתי שגם הם מתחברים לזה מאוד. לצערו, ולצערם של תלמידיו, לא תמיד המערכת עזרה לו ליישם את היצירתיות שלו.
הבעיה הכי גדולה של המורים היא לא התלמידים או השכר הנמוך. זה גם לא ההורים המודאגים-ספק-נודניקים. זה המערכת. ברגע שאתה נתקל בשליליות ואטימות ובירוקרטיה טורדנית- אתה מתייאש מאוד מהר- והתלמידים שלך הופכים להיות "שק החבטות" של הייאוש הזה.
גם יפה בן דוד הבינה את זה מאוד מהר. היא הבינה שהיא לא יכולה לשנות את המערכת כולה- זו שיושבת בבניינים המיושנים ברחוב הנביאים בירושלים. אז היא אומרת לעצמה, שנה אחר שנה, אם אני רוצה מורים מאושרים, לפחות בואו נתגמל אותם כספית. אבל מרבית המורים מבינים מאוד מהר שיש להם יכולות לקבל מחסומים במקומות אחרים בשכר יותר טוב ובלי 40 ילדים עם בעיות קשב וריכוז קשות.
בואו ניישר קו: תקציב החינוך בישראל עבר ממזמן את תקציב הביטחון. אם תקציב הביטחון הוא קרוב ל60 מיליארד, הרי שתקציב החינוך מתקרב ל68 מיליארד שקלים. עם 2.4 מיליון תלמידים במדינת ישראל (כולל גני ילדים) מדובר על כ-28 אלף ₪ לתלמיד בשנה. זה תקציב יפה לכל הדעות, בעיקר בעידן הטכנולוגי והדיגיטלי של היום.
בעידן הזה שם המשחק הוא "יצירתיות". כבר לא מספיק ללמד בצורה שבלונית. כבר לא מספיק לשנן. ועם זאת, יש הרבה דברים שהצליחו בבתי ספר במדינת ישראל, שמשרד החינוך לא שימר עם השנים, וחבל מאוד. אחד מהם זו "אוריינות למידה". ללמד את הילדים איך ללמוד. איך להפיק מידע. איך לחקור. איך לחשוב בעצמם. המערכת מאכילה את התלמידים, אבל שוכחת ללמד אותם להתעניין במה שהם סופגים פנימה.
כשהייתי ביסודי הדגש המרכזי היה "לכי תשיגי את המידע לבד". ילדה בת 9 או 11 נוסעת באוטובוסים לספריה בשכונה ליד. ישבנו שם שעות, פתחנו ספרים ואנציקלופדיות, צילמנו חומרים ומירקרנו. אחר כך עיבדנו את הכל לנייר ויצרנו עבודה. לא פחות מהדרישות בסמינריוניות באוניברסיטאות. הדור שלי הגיע לשם מוכן.
אני רואה הרבה מורים שמנסים להוביל תהליכים כאלה עבור התלמידים שלהם. אני רואה את הניסיונות להביא הרצאות מבחוץ או להכניס מערכי שיעור לתכנית הלמידה. הם נתקלים בחומות ואבנים. לאנשים חדורי מוטיבציה ומורעלי המקצוע גם שכר של 11 אלף בחודש לא ישנה הרבה. השחיקה אצלם תגיע הרבה יותר מהר.
מורים, בדיוק כמו שוטרים, הם, לרוב, אנשים שמגיעים לתפקיד עם שליחות. התגמול הכספי הוא חשוב, אבל גם הגיבוי מהמערכת. גם הגמישות הקלה בהוראות שמגיעות מלמעלה. גם היצירתיות בפעולות. וכמובן- הסיפוק הגדול כשהאנשים שהם עוזרים להם מעריכים אותם ואת מעשיהם. רק בשבילם הם שם.
שרי החינוך הבאים שייכנסו לתפקיד, יצטרכו להיות בעיקר קשובים. לא להנחיל רפורמות גדולות, לא להביא לשינויים דרסטיים. הם צריכים להסתובב בבתי הספר, להכיר את המורים ואת דרכי החשיבה שלהם ולהיות גמישים עם הבקשות והצרכים שעולים מהשטח. הם האנשים שאמונים על 2.4 מיליון ילדים שמחפשים הכוונה והדרכה בחיים האלה. תנו להם שרביט קסמים ותראו כבר את השינוי קורה מעצמו.
