אני חייבת להודות שתרבות ה"קונטרה" מתחילה להימאס. על כל צעד שמישהו עושה, מישהו אחר חייב לתת "קונטרה"- כל אמירה, כל אירוע, כל פרסום- יבוא הצד הנגדי וייכנס בכל הכוח באדם שעומד מאחוריהם. זה נכון פוליטית; זה נכון חברתית וזה גם נכון תרבותית.
נתקלתי בסוף השבוע בדברי התוכחה (הצודקים) של תם אהרון על הראיון עם הבמאי איתן פוקס לרגל חודש הגאווה. פוקס התייחס לדעותיו הפוליטיות של השחקן אוהד קנולר וממש פסל אותו על הסף כמישהו לעבוד איתו בעתיד. בעולם העסקי החוק אוסר להפלות אדם על פי דעותיו הפוליטיות, בעולם התרבות- הכל מותר!
אנחנו כל הזמן אומרים שיש רוב ימני מובהק במדינה- ציבור שלם שמצביע למפלגות ימין או מפלגות שמרניות- אבל בפועל הקולות שנשמעים הכי חזק הם דווקא אלה של השמאל שממדר, פעם אחר פעם, אוכלוסיות שלמות ומסית נגדן.
כך, למשל, החליטה חה"כ זנדברג להוציא הצעת חוק לאסור "שידול" קטין לחזור בתשובה. "שידול" מתאר מצב בו אדם אחראי בשל כך שהביא אדם אחר לביצוע עבירה פלילית או עוולה אזרחית. ככה זנדברג רואה "חזרה בתשובה"- כעבירה או כעוולה. במקרה אחר, פייסבוק חוסמת לפעילי ימין עמודים ברשת החברתית או אפילו את הוואטס אפ שלהם- פעולה חצופה מאין כמותה שאף אחד במשרד התקשורת (וברור גם למה) לא עוצר אותם מלעשות כן.
במשך שנים סגן הרמטכ"ל לשעבר, חה"כ יאיר גולן, טוען ששלטון ביבי מזכיר לו "תהליכים" מימי היטלר. ובכן, הגמל לא רואה את דבשתו. גולן מתעלם ממקרים בהם מפגינים הציקו לאנשים דתיים בשל זהותם ומתעלם מקמפייני ההסתה של מרצ או של ישראל ביתנו נגד חרדים. לנגד עיניו ישראל פוגעת בערבים בשל זהותם (שקר מוחלט), אבל מתעלם ממה שקורה בתוך העם היהודי.
ביום חמישי הקרוב מתוכננת "צעדת דגלים" בירושלים, כביכול כפיצוי לצעדה המקורית ביום ירושלים שהופרעה בשל המצב הביטחוני. תושבי ירושלים- לפחות אלה שלא שומרים שבת- החלו לצאת נגד הצעדה מתוך חשש שהיא תבעיר שוב את השטח. ואני מסכימה- זו בהחלט יכולה להיות פרובוקציה וזריקת שמן למדורה, אבל באיזה ייקום יהודים צריכים לפחד במדינה שלהם? ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות. למה תושבי ירושלים צריכים לפחד שצעדה חגיגית תוביל לאלימות? זה נכון לגבי מצעד הגאווה, זה נכון לגבי צעדת המופקרות בעוד כמה שבועות, וזה נכון גם לגבי צעדת הדגלים המחודשת.
לכולם יש זכות לצעוד, להתבטא ולחגוג את מה שהם רוצים, כל עוד זה בגבולות הטעם הטוב, ללא הסתה וללא אלימות. ההפך, אני חושבת שדווקא תושבי ירושלים צריכים להתגאות שמתקיימת צעדה כזו שוב. יש לנו על מה לחגוג. אנחנו חיים פה עם כל סוגי האוכלוסיות והמגזרים, לפעמים יש חיכוכים, אבל לרוב- הרמוניה. שיתופי פעולה.
אסור לנו להתנצל שאנחנו הרוב במדינה. אסור לנו להתנצל שאנחנו שולטים במדינה. יותר מזה- אסור לנו לפחד לחיות כאן. במשך אלפי שנים היה העם היהודי נרדף וכבר 73 שנים שהוא נלחם לשמור על מעמדו כריבון במדינתו. אסור לנו לצאת אלה נגד אלה ואנחנו צריכים להתחיל לקבל את הצד האחר ולהוביל לשינוי פנימי- לא רק שינוי פוליטי ריק מתוכן- אלא אחד אמיתי.
בשבוע שעבר הופיעו יחד אברהם פריד ואביב גפן. שני אנשים- שני קצוות. הדרך שבה שניהם גדלו או חונכו לפיה, כל כך שונה, אבל הם הגיעו למקום המשותף ביניהם: הם יהודים. אני אסיים במילותיו של אביב גפן, שכאדם חילוני, ששנים חשב שונה בצורה קיצונית נגד האוכלוסייה הדתית והחרדית, קם ואמר לקהל לפני ההופעה: "אדם צריך להודות על הטעויות שלו. בעברי הרחוק כתבתי כמה משפטים מתוך בורות ולא מתוך ידע והבנה ופגעתי בהרבה אנשים, ואותי לימדו לומר סליחה אז אני רוצה לומר היום מהבמה הזו סליחה אם פגעתי במישהו מכם". כוחנו באחדותנו.
