ההחלטה של בני גנץ ללכת לאחדות עם בנימין נתניהו הובילה למגוון דעות בעיתונות, במוסדות השונים וברשת. זה ערער את האוכלוסייה כולה וגרם לדרמה גדולה, מבושה למי מהצדדים ובעיקר- תהיות על השנה החולפת. בדיוק שנה מהבחירות הקודמות ולא מעט אנשים תוהים: האם היה אפשר למנוע פעמיים בחירות והיום כבר הייתה ממשלה?
ובכן, אני כן אדם שבוכה על חלב שנשפך (אין מה לעשות, זה מתסכל, בעיקר אם בדיוק סיימת לשטוף היום והוא גם נשפך לאזורים שקשה לנקות ובטוח ימשכו נמלים..), אבל אין בי חרטה על השנה החולפת. מדוע? כי לפעמים לוקח תהליך שלם, של מדינה ושל פוליטיקאים כאחד, להבין אילו טעויות נעשו בדרך וללמוד מהן. ייתכן שגם במעשה הזה נעשו טעויות, אבל אין לנו זמן לאמוד את הנזקים עכשיו. נצטרך לעשות זאת בבחירות הבאות, שיגיעו בעוד 3 שנים.
חוץ מזה, שכולם הרוויחו: מחנה "רק ביבי" הרוויח שנה וחצי אחרונות לפרידה, מחנה "רק לא ביבי" שם תאריך תפוגה למנהיג הוותיק ומחנה "לפיד הוא הבעיה בממשלת אחדות" הרוויח ממשלת אחדות ללא לפיד (טוב, אולי זה מחנה מומצא שלי, אבל אני בטוחה שהייתי מחתימה כמה אלפים טובים שהיו מצטרפים אליו). לכל מעשה יש יתרונות וחסרונות, וצריך להסתכל על הפן החיובי (אבל לא זה של הקורונה, כי חיובי אומר שנדבקת..).
ובכל זאת, אם טיפה נביע חרטה על השנה החולפת, היו כמה דברים שאיבדנו ויחסרו לי מאוד:
היריבות הפוליטית עם מפלגת "העבודה"- המפלגה שבנתה את המדינה איבדה כל כך הרבה מצביעים בשנה החולפת ועשתה כל כך הרבה טעויות בדרך. תחילה, הבחירה באבי גבאי, קפיטליסט וליכודניק מובהק, ליושב ראש התנועה? אחר כך, הפרידה המכוערת מציפי לבני. לצערי, אין לי הרבה טוב לומר על לבני כפוליטיקאית, אבל נפגעתי בשבילה מאד מהדרך שבה גבאי אמר לה שלום. במפלגה עם פריימריז, היו חברי התנועה צריכים לעצור את המהלך הזה במיידי ולהחליף את הראש. זה עלה להם בפי 4 פחות מנדטים מההישג ב2015.
חברות כנסת שעזבו את המשכן- לא סוד שאני נלחמת עבור קידום שוויון מגדרי ועם זאת, אף פעם לא חשבתי שצריך להיות שוויון במספר הח"כים מבחינה מגדרית. בין אם יהיה בעתיד רוב של נשים או ימשיך רוב של גברים, הייתי רוצה שהם ימשיכו לפעול עבור נשים וגברים כאחד, ולהתמודד עם מגוון האתגרים שבני כל מגדר מתמודדים איתם (בדיוק כמו שדואגים לבני העדה האתיופית; ללהט"ב או לאנשים עם מוגבלות- שלכל אלה אין רוב בכנסת, אבל אכן יש להם ייצוג). ובכך, צר לי על חברות הכנסת שנלחמו עבור נשים, כמו מירב בן ארי, שולי מועלם ועליזה לביא, שנאלצו בדרך-לא –דרך לעזוב את המשכן ולא הצליחו להיבחר אליו שוב. אבל היו גם גברים שנלחמו עבורן, כמו ח"כ יהודה גליק, שלא קיבל את ההזדמנות הנוספת להמשיך, אבל, זוהי פוליטיקה.
ואחרון חביב, שאכן היה חביב- חה"כ לשעבר אילן גילאון. מוותיקי הכנסת (למרות שזו לא חכמה עם כל השחקנים הפוליטיים החדשים שאומצו בשנה האחרונה). האיש הזה היה, בעיניי, האדם הערכי האחרון שנותר במפלגת "מרצ" וסימל עבורי את הדור הישן שעשה את המפלגה הזו ליריבה טובה. נכון, אין שום סיכוי שאראה עין בעין עם מרבית הנושאים שמעלה המפלגה הזו על סדר היום הציבורי שלה, אבל גילאון הפיח בה חיים והעניק לה מימד אנושי של איכפתיות והקשבה ושיתופי פעולה. כעת נותרה מרצ, בעיניי, עצב טורדני בפוליטיקה הישראלית, שעדיף שימחה.
איני יודעת לאן יוביל המהלך של בנימין נתניהו בחודשים ובשנים הקרובות. השאלות שעוברות לי בראש הם כמו "בפרק הבא של" בנטפליקס (מהשפעות הבידוד): האם גנץ יקבל תיק לכל ח"כ? האם נתניהו יזוכה במשפט? האם לפיד יצליח לסלוח לגנץ? דבר אחד אני יודעת בוודאות: חייבים להתקדם. ממזמן לא סיסמת בחירות.
