סיימתי לפני כשעה לעשות הליכה ושתי בנות חמודות, בגילאי 12-13, ניגשו אליי ושאלו אותי "מה השעה?". אני חושבת שאולי עשור ילדים.ות בגיל הזה לא שאלו אותי "מה השעה?" מרוב שאפיהם תקועים חזק בתוך הניידים שלהם. האמת? די ריגש אותי.
ריגש אותי שיש עולם מעבר לניידים ולרשתות החברתיות, שילדים של היום נחשפים אליו ומתחילים להבין מעט את העולם שבו אני גדלתי. פתאום "בוורלי הילס 90210" חוזרת למרקע, וכדי לעשות "השלמת פערים" נאלצים הילדים לחזור לטריליוני העונות הקודמות ולהבין איך זה היה להיות נער/ה בשנות ה90 ולהבין שהנוער היום לא ממציא את הגלגל- הוא חושב על סקס, סמים ורוק'נ'רול בדיוק כמו הנוער היום, רק שהאינפורמציה היום יותר נגישה. יותר נכון ה"דיס-אינפורמציה" (ילדים נחשפים לתכנים שהם חושבים שהם המציאות כשהם אינם כך באמת).
גם גלגל"צ, המורכבת רובה משדרים-חיילים שנולדו בשנות ה2000, החליטו להחזיר "עטרה ליושנה" ושידרו את כל המצעדים של ארבעת העשורים האחרונים מחדש, דבר שהכריח את המאזינים הקבועים להבין שהייתה מוסיקה לפני הדבר הנורא שהם מאזינים לה היום. טוב, אני מגזימה, אבל תודו שהייתה משמעות יותר גדולה למילים בעבר מאשר כיום.
ואם זה לא מספיק אז נטפליקס התחילה לשדר את "הנסיך המדליק" ו"חברים" – כל העונות. אני חושבת על מספר הימים והשעות שהשקעתי בשתי הסדרות הספציפיות האלה בילדותי (בהתחלה כי לא הייתה ברירה ולאחר מכן באובססיביות של שידורים חוזרים) והבנתי מיד מה סוד הקסם של אותן סדרות: כיוון שהן היו הרבה לפני הרשתות החברתיות הן אלמותיות. הן מדברות בדיוק על נושאים ותכנים חברתיים שתמיד יעניינו אותנו- גם כשמכוניות יעופו באוויר.
הרי בסוף רגשות לא משתנים. גם גיל ההתבגרות לא. אתה חווה בדיוק את אותן חוויות: אהבה נכזבת; אי נוחות חברתית וגופנית והרבה כעס ותסכול- שכל אחד לוקח אותן למקום אחר. ועל זה עושים כסף. על רגשות. גם בשנות 2019, שנייה לפני שנכנסים לעשור השלישי של שנות ה2000, בעידן שבו נדמה שהרגשות מסומנים על ידי אימוג'ים גנריים, רגשות מכתיבות תסריטים ואפילו המצאות.
אולי זו הסיבה שמפיקים ובמאים, בני הגיל שבו הייתה ג'ני גארט, כששיחקה לראשונה את קלי טיילור, מחליטים להחזיר סדרות, שלא בדיוק גדלו עליהן, למרכז הבמה, כי אולי כבר אין מה לחדש. אולי הם מבינים שמה שהיה הוא שיהיה. שגם הקומדיות בנות שישה שחקנים שהם חברים ויש ביניהם רומנים, לא יצליחו לעולם לשחזר את ההצלחה של "חברים" ושהמחלוקת אם רוס או רייצ'ל צודקים, לא תהיה שוב בשום סדרה אחרת (אגב, לגמרי רייצ'ל. רבאק, עברו כמה שעות, אפילו לא ימים).
אני יודעת שאני נוקשה יתר על המידה עם הנוער היום, ועם התכנים שהם נחשפים אליהם, (ובינינו, לא הכי חינוכי ללמוד מ"בוורלי" על אונס וסמים עוד לפני שעלית לכיתה א') אבל היה משהו מאד תמים בילדות שלי, שאין אותה לאחייניות שלי או לילדים בכלל כיום. נדמה לי שהם יודעים יותר מדיי. מנסים כבר מגיל צעיר (10-11) להיות כמו הגדולים, לדבר כמונו, להיראות כמונו.
בכל אופן, אני שמחה שהרשתות הגדולות חוזרות אחורה ומיידעות את הילדים של היום כמה אושר וצחוק היו בילדות שלנו. כן, למרות מקרי הטרור האכזריים שפתחו כל מהדורת חדשות (לא שונה מהיום באזורים מסוימים בארץ). עבורנו, השירים והסדרות שנכתבו, היו הטיפול הפסיכולוגי המושלם. הם הביאו את הבעיות האמיתיות שלנו לקדמת הבמה ונתנו לנו את הכלים להבין שיש אי שם עוד ילדים שמרגישים כמונו. שזה הקול של הדור שלנו. וזה הקול שמהדהד, כיום לא רק במוחי ולבי הנוסטלגיים, אלא גם על המסך של הילדים שלכם: רק יותר חד.
