איזו תקופה קשה זו חודש אלול. כולם נכנסים למוד דאגה, חשבון נפש ואולי קצת דכדוך. יש שמייחסים זאת לשינויי מזג האוויר, עת עוטים השמיים את מעילי העננים ומתחילים להמטיר עלינו דמעות שקטות (אהבתם את הפיוטיות, אה?). לא אני! אני נמנית מאלה שבאמת מפחדים מחשבון הנפש ומודאגים מהשנה הבאה עלינו לטובה.
בשנתיים האחרונות עברתי כל כך הרבה שינויים וכבשתי שיאים אישיים, שאני תמיד חוששת מהמקום הבא אליו אגיע, מהיעד הבא. אני תוהה בפני עצמי מה הוביל אותי בשנה האחרונה לדבר הזה או לעניין ההוא, מנסה לחשב איך לשחזר את זה בשביל המטרה הבאה, אבל בעיקר תוהה: מהי המטרה הבאה שלי?
כן, חבריי, איני יודעת לעצור. מילדות אני מרגישה שיש עוד כל כך הרבה דברים שעליי ללמוד, לחקור, לעשות ולדעת. איני רוצה ללכת מן העולם מבלי שאדע אותם. יעידו על כך 500 הפריטים השמורים בפייסבוק שאקרא "אחר כך", ועוד 200 גזרי עיתון שאקרא "מתישהו". אלא שכמו שמשון ויובב, גם "אחר כך" ו"מתישהו" הם האויבים הגדולים שלי, כי הם לא מגיעים אף פעם.
כמו לא מעט אנשים, גם אני רודפת אחרי מטרות ורוצה לדעת שיש לי למה לקום בבוקר. אני עובדת על פרויקטים, שחלקם יישאו פרי רק מאמצע השנה הבאה, אני חולמת חלומות על חמש השנים הבאות ונותנת למוח שלי לרוץ קדימה, לפעמים מהר יותר מהגוף שלי. ומה קורה כשאני עוצרת? הו אז מתגלעות הבעיות. איני יודעת לעצור ולחשוב. לאחרים זה גורם אושר ומביא נחת, לי זה מביא רק צרות.
לפני כמה ימים החלטתי להרים אירוע. שיתפתי מספר חברות שנרתמו לעזור וכמו כל שלב ראשון בתיכנון אירוע ב-2017: פתחנו קבוצת וואטס אפ. מיד התחלתי לתקתק משימות והוראות (אולי היו אלה בעיקר מחשבות) של מה צריך לעשות. הבנות היו בשוק ממני. אני יודעת שמהצד זה נראה כאילו: מה היא משתלטת, מה היא דוחפת לנו משימות, מי שם אותה בכלל? אבל אני לא יכולה אחרת- חייבת שדברים יקרו כדי לתת למחשבה שלי משנה תוקף ולהביא אותה לכדי ביצוע. כל דרך אחרת תעכב אותי ותגרום לי לחשוב: מה אם לא יגיעו אנשים? מה אם לא יהיה תקציב? מה אם לא יימצא מקום מתאים? ואם ההזמנה תהיה מזעזעת…? ועוד ועוד.
יש אמירה לפיה אתה יודע שאתה מאושר באמת כשיש לך משהו לעשות, מישהו לאהוב ומשהו לצפות לו. האמירה הזו הפכה למנטרה עבורי בשנתיים האחרונות (שחלפו כל כך מהר ולמרות זאת, זוכרת כל שנייה ונהניתי מכל שנייה בהן). רגעי המנוחה שלי היו גם רגעי השעמום שלי, אך השתדלתי שלא יהיו הרבה כאלה- תמיד היה מה לעשות.
עכשיו, רגע לפני שהשנה נגמרת (וכן, יש גם תכניות בקנה) הייתי שמחה לומר לכם שאני מתה כבר להריץ חודש קדימה. חלקכם, אולי בעיקר הדתיים, יאמרו שאסור לזרז כלום ושעלינו לעבור תהליך שלם לפני הכניסה לשנה החדשה, אבל אני כבר לא יכולה לחכות להתחיל אותה ולגלות מה מצפה לי. מקווה שרק דברים טובים.
בינתיים, אאחל לקוראיי היקרים שתהיה לכולכם שנה של הישגים והגשמת חלומות. שתמיד תשאפו למשהו ותפנקו את עצמכם בדברים קטנים כגדולים. הלוואי ואמשיך לקבל את האהבה מכם והסיפוק מכתיבת הטור הזה (אם התמדתם עד כה, אז אין ספק שאני חייבת לכם גם חיבוק חזק). אתם מרגשים, תודה!
שנה טובה לכולם!
