הגננת שלווה זלפריינד ז"ל נפטרה. במותה הותירה שישה יתומים, שאך לפני שנים נהרג אביהם בדריסה. חודשיים לפני מותה, התחננה להורי הגן לא לשלוח את ילדיהם חולים, שכן היא בקבוצת סיכון. ילד חולה הביא להדבקתה ולסיום דרכה בסוף השבוע האחרון.
יש אנשים שזה לא מזיז להם. מבחינתם, כל עוד היו לה מחלות רקע, היא הייתה עולה על ה"גרדום" בלאו הכי. מבחינתם, נמצאה דרך סינון נהדרת לחלשים בחברה: חולי איידס, חולי סרטן, שמנים, מעשנים, קשישים, נכים… כל אלה הם נטל ויכולים למות, כי אנחנו צעירים והעולם שייך לצעירים. דור מזויין.
יש קטע במדינתנו הקטנה, שכל תופעה נאמדת רק במספר המתים שלה. "כמה מתו? זה הכל? יאללה, תתקדמו, לא מעניין". שוכחים שמאחורי כל אדם שנפטר, יש משפחה כואבת ודואבת שנכנסת למשבר. אז קורונה שגובה את חייהם של למעלה מ-300 איש לא מעניינת; תאונות דרכים שגובות את חייהם של יותר מ-700 אנשים בממוצע בשנה- לא מעניינת; גם רצח נשים וילדים זו לא "תופעה", כי כאן זה רק 20-25 בשנה. ופועלי בניין שמתים בתאונות עבודה? וילדים שנשכחים באוטו או מתים מטביעה? לא "תופעה". אנחנו נמשיך לשים פס ולחיות את החיים הקדושים שלנו.
נמשיך לשתוק ולצפצף על הנהלים. נלך לים, להפגנה. עם מסיכה או בלי מסיכה. ולא נתקשר למשטרה כשנהג שיכור עולה על הגה. ולא נתערב כשהשכן מלמעלה מאיים על אשתו שיהרוג אותה. ונתעלם מבכי התינוק בשעות האחרונות, כאילו זה דבר נורמלי.
ואתם יודעים? זה לא רק האנשים שמתים, שמסמלים את היקפה של תופעה. כל תופעה. זה האנשים מאחורי ה"קלעים": המשפחות שנשארות ללא עזרה כשהורה במשפחה נפטר או נהרג; זה פצועים על גבי פצועים שחייהם הנורמליים נקטעו כי חתכו אותם בכביש; זה עשרות אלפי ילדים, נשים (וגם גברים) בישראל שחיים תחת איום של אלימות במשפחה. אף אחד לא עוצר את המעגל. למה? כי לא מתים פה בהמונים.
מתי נחטוף את הכאפה כמדינה? שנגיע למספרים של ארצות הברית? איטליה? כשזה יהיה חבר קרוב שלכם, שלא היו לו מחלות רקע וזה תפס אתכם לא מוכנים? חבר'ה, זו לא שפעת רגילה. בשפעת רגילה יש סיבוכים, מתים ממנה עשרות בודדים בשנה. הקורונה היא נגיף שלמד לשכפל את עצמו ולהשתלט על דרכי הנשימה. גם אם יוצאים מזה, יש תופעות לוואי שנשארות. שיקום לעבור. הגוף לא חוזר למה שהיה.
בכל פעם שאני מתעצבנת על ההפגנות ההמוניות או על ההתקהלויות בחופי הים, אני נזכרת באירה דולפין. סמל עבורי להתנהגות חסרת אחריות והבכי שמגיע לאחר מכן. אפשר לגחך על חוסר הפרופורציות שלה, אבל אפשר גם שלא. אפשר להבין שאנחנו פשוט לא מבינים.
אמרה לי מישהי: אין מדיניות סדורה ובהיעדר תשובות, אנשים לא מתנהגים כעדר צייתן ולכן לא יצייתו לנהלים. מבינה. הממשלה מנחיתה הנחיות ללא הסברים משמעותיים, ללא תימוכין בנתונים. האמת? זה באמת מאכזב, כי כשראש הממשלה רוצה, יש לו קלסרים ודיסקים שלמים. תרשימים וגרפים.
אבל גם עם הביקורת שיש לי, שיש לכם, אסור לזלזל בהנחיות. המינימום זה מסכה. הימנעות ממגע. שמירה על היגיינה. לא לשלוח את הילד חולה לגן או לבית הספר. לא להגיע חולה להפגנות או למסעדות. לא להפר בידוד. להקפיד על הצהרות בריאות ובדיקת חום בכניסה למקומות סגורים (וגם לא). אם בעלי העסקים היו מקפידים על כל זה (כמו שהסופרים וחדרי הכושר השכילו לעשות), אז קצב ההדבקה לא היה מאסיבי כמו בגל השני ואף אחד לא היה נפגע כלכלית. אז כשאתם באים לצפצף על העולם, לפני שאתם חושבים על עצמכם, תזכרו את הגננת שלווה. יהי זכרה ברוך.
