אחרי חודש בהסגר, סוף כל סוף רשמתי לפניי מהן משימותיי לקורונה. עד היום חשבתי שיש לי מלא זמן להשלים אותן ופתאום הקורונה עומדת להסתיים והתחלתי להילחץ. החודש הזה היה מתנה לנשמה- התבוננות, רוגע, עצירה ממירוץ החיים.
אני כל היום על הרגליים. כלומר, ביום רגיל שבו אין נגיף שמאיים להשמיד את כדור הארץ. בעשור האחרון בקושי היו לי רגעי שקט שבהם גם העולם בחוץ בסוג של עצירה מהחיים. זו פריבילגיה שצריך לקחת בשתי ידיים, למרות שהיא פוגענית והרסנית נפשית וכלכלית.
כן, גם אני נכנסתי למעגל האבטלה, ולמרות שהגשתי כמה קורות חיים, אני לא חיה באשליה שבמקצוע שלי אני אמצא עבודה כל כך מהר. ייעוץ תקשורתי זה המקצוע הראשון ש"אוכל אותה" אם את לא, במקרה, דוברת משרד הבריאות או ראש הממשלה.
אבל אין לי תלונות. אני קמה כל בוקר ואומרת 'תודה' לבורא עולם על מה שיש לי ונאחזת באמונה שהכל קרה לטובה, גם אם הוא קרה לעוד איזה 9 מיליארד אנשים אחרים כמוני. איך שאני רואה את זה, כל אחד צריך לעצור לשנייה ולחשוב למה הקורונה קרתה לו: האם הוא היה זקוק למרחק מאנשים מסוימים; האם העבודה שבה עבד, עד הפיטורין, היא העבודה המתאימה עבורו; האם הוא רץ כל כך מהר שהוא היה צריך לנוח לשנייה וכו'.
עבורי, זו באמת העצירה וההתבוננות. כל הזמן חשבתי שאני משתרכת מאחורי אנשים מצליחים. שאני עוד לא במקום שרציתי להיות. ש"הם" (או "הן") נמצאים גבוה ורחוק ממני. אין ספק שאני בנאדם של "הדשא של השכן ירוק יותר" והקורונה עזרה לי להבין שאין "הם", יש "אני" וזה הדבר היחיד שצריך לעניין אותי- לטוב ולרע.
אני צריכה להסתכל מה הצעד הבא שלי, ולא ביחס לאף אדם אחר. עובדה, הקורונה עצרה לכולם את החיים, לא חשוב באיזה מקום הם היו, אז מה הערך של קנאה או חמדנות? כלום ושום דבר! הבנתי כמה אנרגיה אני מבזבזת על דרך ההסתכלות הזו וכמה היא פוגענית והרסנית עבורי.
בזמן שעבדתי על המשימות שלי, הבנתי כמה פיספסתי בדרך: לקוחות, חברויות, הודעות חשובות, עסקאות וכתבות מעניינות לכתוב אותן (או לקרוא אותן, גם כאלה שמרתי לא מעט בתיקיית "מחר כך"). לפעמים, מרוב שאתה עסוק באחרים, אתה שוכח להתעסק בעצמך. אנחנו בטוויטר או בפייסבוק, מסתכלים מה אחרים כותבים או עושים, אבל לא מבינים שמה שיותר חשוב להתבונן בו זה דווקא ה"סטטוס" שלנו.
ולמרות כל זה, אני מקווה מאד שהמשבר הזה ייגמר במהרה. עם כל הכבוד לרוגע הנפשי, לזמן שהתפנה לי ולהתבוננות הפנימית- אנשים מתים בחוץ. נכון, אנשים מתים כל יום, וגם שפעת או דלקת ריאות יכולות להיות הרסניות, יותר מהקורונה, אבל משפעת או דלקת ריאות אנחנו לא מפחדים כבר עשורים. הנגיף הזה הוא אי של אי וודאות.
אומרים שהנגיף הזה חסר הבחנה, אבל זה לא נכון. עובדה שיש חולים "קל" ויש חולים מונשמים, רובם בגילאים מבוגרים. הנגיף הזה אמר לנו מי חסון ומי חסין. הנגיף הזה גם מביא לתוצאות הרסניות, שאינן קשורות במחלה. כבר שמעתי על שניים שהתאבדו בתוך המשבר (ובטוחה שהיו יותר ולא שמעתי באופן אישי). אובדן הפרנסה; האלימות במשפחה שגואה בשל הלחץ הנפשי וחוסר הוודאות- הם בעצם הפחד הכי גדול שהאנושות מתמודדת איתו כרגע. אז אני מאחלת לעצמי שאסיים מהר את המשימות שלי ואפנה מקום לדבר הגדול הבא, ולאנושות? טוב, לה אני מאחלת בריאות טובה והחלמה כלכלית מהירה.
