לפני כשבועיים דנה ועדת השמות בעיריית ירושלים בשמות רחובות חדשים שהוצעו לפתחה. שש בקשות חדשות אושרו, מתוכן אישה אחת בשם מרתה מוך (ז"ל), שהיא ובעלה, ברטולד (ז"ל), היו מייסדי המכבסה הראשונה בעיר. כמובן שמרתה, עליה השלום, חולקת את הכבוד עם בן זוגה, כך שאפשר לומר למעשה ששום אישה, לבדה, לא עברה את ועדת השמות הירושלמית.
אחת הנשים שתפסו את עיני הייתה האחות רחל לוין, או בשמה המלא: אסתר רחל (רוניה) לוין ז"ל, מייסדת ומנהלת בית הספר לאחיות ביקור חולים בירושלים. הבקשה לקרוא לרחוב על שמה נדחתה על פי המלצת ועדת האישים בתואנה כי "אין לנ"ל תרומה ייחודית לעיר". התגובה הזו הפליאה אותי. מדובר בבית החולים שכמעט שליש מהעיר נולדו שם (אם לא יותר), כשבית הספר לאחיות הוא מהחשובים במוסד המופלא הזה.
מדוע חשבה הועדה, בישיבתה זו, שמייסדי המכבסה הראשונה בעיר חשובים יותר ממייסדת בית הספר לאחיות, שתפקידן לא פחות ממציל חיים? ובכלל זה, מדוע מתוך 23 בקשות חדשות שעלו בישיבה, רק 5 היו נשים (או נשים ובני זוגן, כמו מרתה מוך) ואף לא בקשה אחת של אישה לבדה אושרה?
אמי, שתחיה, היא ארכיון ירושלמי מהלך. היא יודעת כל כך הרבה על העיר, וכן, גם על נשותיה. בשיחה אקראית בחג ציינה בפניי כמה פרטים מדהימים על גיטה שרובר ז"ל (שבין היתר על שמה ועל שם בעלה, מיילס ז"ל, קרוי אולם שרובר בתיאטרון ירושלים) ועל ליה ון ליר ז"ל, מייסדת ומנהלת סינמטק ירושלים. אומנם שמות המשפחה של הנשים הללו מתנוסס בגאווה ברחבי הארץ, אבל מעולם הן לא זכו לשמות רחובות בשמן המלא, חרף עשייתן המרובה למען ירושלים.
אולי אנחנו אשמות. לא יוזמתיות מספיק. אולי אנחנו, הנשים, עובדות כל כך קשה כדי להנציח את שמנו, ששוכחות להזכיר גם שמגיע לנו, בסוף, שיקראו רחוב על שמנו. נשים ירושלמיות מודרות מכל כך הרבה רגעי הנצחה בעיר. אין הרבה שזוכות למעמד "יקירת ירושלים", למעשה הרוב הוא גברים. בכל שנה נלחמות פעילות חברתיות להציע שמות ליקירות ירושלים או להדלקת משואה או לפרס ישראל. תמיד הרוב הוא גברים.
ואי אפשר לומר, בוודאות, שמדובר בעניין דתי. ציינתי בשבוע שעבר את ראש העיר בית שמש, הגב' עליזה בלוך, שסגרה "דיל" שכל שמות הרחובות יהיו שמות משפחה, כדי שחס ושלום שמה של אישה לא יעטר את שם הרחוב. זו כבר בעיה אחרת, שפתרון נוסף לה זה פשוט לא לקרוא לרחובות על שמן של נשים לבדן.
בין רחוב יפו לדרך חברון, נמצאים הרבה מאד קינג ג'ורג', הרב קוק, בן יהודה, משה דיין, כביש מנחם בגין, כביש בנציון, כיכר ציון וכיכר ספרא ומעט מאד שלומציון המלכה וכביש גולדה מאיר (וייאמר לזכות כיכר ספרא שהיא נקראת על שם בני הזוג ספרא). אנחנו נוסעות כל כך מהר, קובעות פגישות ועושות אלף ואחת סידורים, שאף אחת מאיתנו לא עוצרת לחשוב לשנייה שגם כאן המשחק הוא גברי לגמרי.
זה אולי נשמע כמו בכיינות וטהרנות על הדרת נשים, אבל חלק מהעניין של העיסוק בקידום נשים הוא המלחמה על השמת שמנו במרחב הציבורי. שם. אפילו לא תמונה (שזה מאבק אחר לגמרי). אנחנו עובדות כל כך קשה כדי להותיר חותם בעולם, נותנות כל כך הרבה כלכלית או רוחנית, שזה כואב ממש להבין שכל העשייה הזו מסתכמת במילים:
"אין לנ"ל תרומה ייחודית לעיר".
