רשמית, אלאור אזריה ייכנס השבוע לכלא. איני רוצה להתייחס לעניין כליאתו, אשם או לא, או האם צריך לחון אותו או לא. זה לא הדבר המעניין בפרשה הזו. כמו בכל פרשה סוערת עלינו לבחון את האפקטים שלה, את התוצרים שהיא משאירה אחריה בשטח ולהתחיל להפיק לקחים או, לחילופין, להתחיל למנוע משיח אלים וקיצוני להתפתח. מלחמות נפתחו על פחות מזה.
כבר בשנה וחצי האחרונות ניסו להשוות כל חייל או שוטר שתיפקדו בעת אירוע טרור לאלאור אזריה וניסו להבין האם היה כדאי או לא כדאי להרוג את המחבלים. פיגוע הדריסה האכזרי בטיילת ארמון הנציב; הפיגוע בהר הבית בו נרצחו שני שוטרי מג"ב או מסע הרצח הקטלני בחלמיש. ואחרי שתמו ההשוואות התחילו הקריאות שלא להתגייס לצבא.
אלא שאחרי שנה וחצי מייגעות, עם פגיעה משמעותית בבריאות אביו, החליט אזריה להיות המבוגר האחראי (עם עצת יועצים או בלי) ולומר: אני אוהב את צה"ל, אני אוהב את מדינת ישראל ואני מבקש מכולכם להתגייס לצבא ולשרת אותה נאמנה. במעשה הזה הוכיח אזריה שהוא אכן הילד של כולנו (הקוראת סימה קדמון מתבקשת לנקות את הקצף שיוצא לה מהפה). הוא יכול להיות כל אחד ואחד מחיילי מדינת ישראל שהתגייסו בשבועות האחרונים. אחרי הכל, מדובר בילד ממשפחה טובה וערכית ובחייל מצטיין (גם אם הוא השתמש לא מעט ברשת החברתית כדי לפרוק עול… למי שכבר מתכנן להוציא מהארכיון את ה'תותחים הכבדים' בהתבטאויות של אזריה מהעבר).
לא קל לסיים תיכון בעידן של ימינו ולהתגייס לצבא. אתה רגיל לתעד את עצמך בכל סיטואציה. לומר כל מה שעולה לך בראש. נדמה לך שכל החיים לפניך ומי בכלל חושב קדימה לקורס קצינים ואולי קריירה ציבורית? אתה רגיל להגיב מיידית, להחליט החלטות ולבצע מיד מבלי להשקיע הרבה זמן ומאמץ בתהליך החשיבה באמצע. אתה מגיע לצבא והפייסבוק או הוואטס אפ מסייעים לך להעביר שמירה, גם אם זה בשו-שו. אתה חייב את החברים והתמיכה המשפחתית, שכיום מגיעה כמעט בלעדית מהרשתות החברתיות ומהאינטרנט.
מישהו מצפה ממך בגיל 18 להפסיק להיות כל זה ולהכנס לתלם, אבל אתה עדיין רוצה להיות ילד. להרגיש שאתה חופשי ממסגרות וממגבלות ומשולח כל רסן. אתה אמור להתנהג כראוי ולומר את הדברים הנכונים. וכשאתה חייל מצטיין, אז מצפים ממך אפילו יותר. בכלל כשאתה מצטיין, לאו דווקא בצבא. זה מלחיץ מעט. ואז קורה מקרה כזה וצבא שלם, שלא לדבר על צבא הפוליטיקאים, מתנערים ממך ויודעים יותר טוב ממך מה טוב ומה לא טוב עבורך.
אתה הופך להיות אישו במצב שכל מה שבא לך לעשות זה להקטין את עצמך לכדור ולהיות בפינה. אתה לא רוצה להיות הגיבור שלהם, לא הטוב ולא הרע. אתה רוצה להפסיק להיות בטוויטרים שלהם ולהיות נושא לתחקיר בעובדה. אתה רוצה חיבוק של אמא ואבא ואת החברים הקרובים שיגידו: יהיה בסדר.
לכן, אני קוראת לאנשי הציבור – בצבא ובתחום המדיני- ליצור אפקט אחר, משלכם, למצבים כאלה, אם יקרו בעתיד (והם יקרו, כי המצבים המלחיצים בשטח הם לא המצבים הממוזגים בחדר החקירות או בקבינט הביטחוני וזו לא חכמה להיות חכם בדיעבד). אפקט חיובי של גיבוי ותמיכה גם אם יימצא אשם. אפקט חיובי שייתן תחושה למשפחות ששלחו את ילדיהם לצבא שלא משנה איך יגיבו – אתם, מחליטי ההחלטות שלהם, יחבקו אותם ויהי מה. שאתם תעצרו את ההמון המשולהב עם לפידי האש ותורידו את החקירות לרמת שקט ודממה. ולציבור אני קוראת מכאן: קחו אחריות! למילים יש כוח. עלינו להפסיק לעשות פרובוקציה ורעש במקרים כאלה. זה אותו רעש שעלה לנו מחיר כבד בשחרורו של גלעד שליט, וזה אותו רעש שהזיק לאזריה.
