נו, ברור שזה יהיה "עוד" טור על קורונה. על מה כבר יש לכתוב? כבר שבוע שאני בסוג של "בידוד כפוי", כיוון שבעבודה שלי אני בעיקר בשטח, עם אנשים, והם הפכו להיות אויב הציבור מספר אחת (*קריצה קריצה*). אני לא מפחדת לחלות או משהו, פשוט אזרחית טובה ששומעת להוראות. ולמה שלא נקשיב להן?
השבוע כתבתי כל כך הרבה דברים על המצב, ובעיקר קראתי. קראתי דעות של אנשים. קראתי מחשבות. קראתי בדיחות. קראתי טורים ארוכים. קראתי פוסטים קצרים. היו שם דברים מאוד אנושיים- חבר שחולה בסרטן ורוצה לשרוד כדי לראות את בתו התינוקת, שזה עתה נולדה, גדלה וצומחת. היו שם חתן וכלה שרצו להתחתן והתכניות שלהם בוטלו. היו שם בעלי עסקים שמפעל חייהם קרס כמו מגדל קלפים. וכולם צודקים.
הנה גם אני מודה בפה מלא: מאפריל הקרוב האצבע שלי תעבור מהמקלדת להחתמה בלשכה. מה עושים במצב כזה? מנסים להיות יצירתיים. נרשמים לכל פורום אפשרי, שולחים קורות חיים והכי חשוב: מדברים על זה. לא מסתירים את זה.
כי בתאכלס אין במה להתבייש. הגיע וירוס אחד שעשה לכולנו בית ספר והוכיח לנו שהכל נזיל. הכל גמיש. הכל יכול להשתנות בן רגע. שהאנשים שעכשיו אתה לצידם, הם הדבר האמיתי. יותר מכסף ויותר מתהילה. ואם אתה לבד כעת? זה הזמן לעשות חישוב מסלול מחדש בחיים.
אני חושבת שהמשבר הזה הוביל אותי- אישה עצמאית ודעתנית- להירדם לגמרי. פתאום המוח כבה. חושבים בשבילי. אני מובלת ולא מובילה. וזה בעצם השינוי הגדול שעברתי השבוע. בקושי מצליחה לדבר. היצירתיות שמאפיינת אותי אבדה ואני מרגישה כמשותקת.המזל שלי הם האנשים שלצידי. הם מעודדים אותי ומעוררים אותי. זורקים לי רעיונות ומנסים להפרות אותי עם הצעות ממש טובות. אני תופסת את זה בשתי ידיים. אין לי ברירה. נותנת להם לתת לי יד, כי הם יודעים, שכהרגלי, הם יקבלו את אותה יד בחזרה כשהם יצטרכו.
אסיים עם כמה דברים שכתבתי השבוע מתוך המשבר:
אין לי שום דרך להרגיע 9 מיליון אנשים, מתוכם איזה 7 מיליון עם רשתות חברתיות. אין לי שום דרך לעצור פייק ניוז. אין לי שום דרך (או רצון) לעצור את חופש הביטוי, גם במחיר הסתה או פרובוקציה או סתם רשעות.
את המילה "אחריות" אני לא יכולה ללמד, לא את נבחרינו (למרות שהם חבים לנו הרבה על מסע הבחירות הבלתי מסתיים בשנה האחרונה) ולא את שכנינו, חברינו ובני משפחתנו.
רק את עצמי.
ברור לי לאן זה הולך, כשאנשים בני 60 ומעלה נזרקים לחל"ת, 5 דקות לפני היציאה לפנסיה. ברור לי לאן זה הולך כשמנכ"ליות לארגונים, שלפני 10 דקות היו בכל כותרת אפשרית, מתחילות לעבוד בהתנדבות-מה. ברור לי לאן זה הולך כש60 אלף איש חותמים אבטלה (דבר שנמצא בto do list שלי גם כן, לצערי).
ברור לי גם שאין מנוס מהפעולות האלה. כי הידבקות המונית- משמעותה שימוש בכל האמצעים הרפואיים שצריכים לתת מענה גם לאלפי חולות וחולים שלא נדבקו בקורונה, אלא "רק" בסרטן או בעיות בכליות. וזה יעלה לנו בסוף יותר.
אז לעת עתה, מה שנוכל לעשות זה להפסיק.
להפסיק להפר הנחיות. להפסיק להפיץ פייק ניוז וספאם (כי רועש לנו במוח מספיק גם בלי עשרות הודעות בדקה). להפסיק עם ויכוחים פוליטיים על התנהלות ראש הממשלה (והתנהלות מקביליו שמנסים להקים ממשלה). להפסיק טוקבקים מרושעים. להפסיק צילום או עריכת סרטונים מטופשים.
ורק לחשוב קדימה.
לחשוב איך הצעד הבא שלי יכול לעזור לאדם שאיבד את עבודתו כרגע. לחשוב אם אפשר להקל לרגע על המצב. לחשוב אם אפשר שנייה לא להגיב "רק ביבי" או "רק לא ביבי". לעשות פרייזינג במקום שיימינג.
אולי להניח את הנייד לשנייה. את המכשירים. לחבק את מי שיקר לכם. להתקשר להורים ולראות שהם בסדר. לנקות, ולא רק לפסח, אלא גם את עצמנו, מכל הבולשיט.
מספיק קר בחוץ גם בלי הציניות שלנו.
