בזמן שהפשיטות מהגבעות מאיימות לכלות כל סיכוי לשקט, נרשם השבוע בכפר קוסרה מפגש נדיר: יהודים חרדים ודתיים-לאומיים לצד אנשי דת מוסלמים ופעילי שטח. בין מעגלי הידברות לחלוקת תיקי בית ספר, התלכד פסיפס יוצא דופן: פעיל שלום מקומי ששכל את אחיו בעימותים עם מתנחלים קיצונים, מוכתר מהעיר העתיקה ופעיל חרדי עם שורשים היפיים — כולם מסרבים להיגרר לנקמה ומבקשים לבסס שפה חדשה של שותפות. שליחנו למוקד החיכוך מביא קולות של שפיות מתוך המצור
איתן אלחדז ברק
המצור על הבית בראס אל עין
אני בדרכי לכפר קוּסְרָה שבנפת שכם, מוקד מתיחות שעלה לכותרות בשבועות האחרונים. הסערה שהחזירה את קוסרה למהדורות החדשות התחוללה בגבעת ראס אל-עין שבפאתי הכפר. עשרות רעולי פנים כיתרו שם בית מבודד של משפחה פלסטינית-אמריקאית, ניפצו שמשות, השחיתו צינורות מים וניסו להעלות באש את המטע הסמוך בעוד בני המשפחה נצורים בפנים. אלא שהפעם, הדרכון האמריקאי של בעלי הבית שינה את כללי המשחק: פניות בהולות לשגרירות ארה"ב הזניקו לחץ דיפלומטי ישיר, שהוביל להגעת כוחות ביטחון ולהכרזה על המקום כשטח צבאי סגור. עבור תושבי קוסרה, הבית של האזרח האמריקאי היה רק עדות אחת מני רבות למצור היומיומי שבו הם חיים — מציאות של ניתוקי מים וחשמל, פגיעה במטעים וחיכוך תמידי עם הגבעות שמעל.
לא ז'נבה, אלא אבנא איברהים
מי שמחפש כאן את ארגוני השמאל הקלאסיים – אלה המגיעים עם אפודי מגן, מצלמות גוף וציטוטים מסעיפי המשפט הבינלאומי – לא ימצא אותם כאן. פרויקט "בני אברהם" (Children of Abraham), שצמח מיוזמה של עורך הדין ג'רי כץ מבוסטון ופעיל השלום מוחמד ג'אמוס, מדבר בשפה אחרת לגמרי. ג'אמוס, שצמח כנער שיידה אבנים באינתיפאדה והפך ברבות השנים לאיש שלום ודיאלוג, פועל לא מתוך אמנות ז'נבה אלא מתוך אמונה דתית עמוקה באבי האומה המשותף. זהו "שלום של מאמינים" – דיאלוג שנשען על פסוקי קוראן והלכות "גר תושב"
מבחינת ג'אמוס, הדבר החשוב באמת הוא שורש השינוי שהתרחש בתוכו: "עם השנים הבנתי שאלימות ונקמה לא יובילו לפתרון – לא עבור הפלסטינים ולא עבור הישראלים. הבנתי שיש דרכים אחרות להיאבק על עתיד טוב יותר: כלים דיפלומטיים, דתיים, חברתיים ואנושיים, שיכולים לאפשר לשני העמים לחפש פתרון משותף. אני מאמין בפתרון שתי המדינות המבוסס על צדק, שוויון, חירות וכבוד לפלסטינים ולישראלים, לצד ביטחון לכולם. מבחינתי זהו חלק מרכזי בסיפור, כי המעבר לא היה מ'אבנים' ל'שלום' באופן מופשט; הוא נבע מההבנה שהדרך שבה אנחנו בוחרים להתמודד עם הסכסוך קובעת גם איזה עתיד נשאיר לדור הבא". לג'אמוס חשוב להדגיש כי אם מזכירים את טבח שבעה באוקטובר, ראוי להזכיר באותה נשימה "גם את המחיר האדיר ששילמו האזרחים הפלסטינים במלחמה הזו: את ההרג, ההרס והסבל האזרחי העצום בעזה מאז".
רחובות רפאים וסוללות עפר
המציאות החונקת של קוסרה מתגלה עוד לפני שמנוע הרכב כבה. בכניסה הראשית לכפר, בסמוך להתנחלות מגדלים, הדרך חסומה לחלוטין: קוביות בטון ענקיות וסוללות עפר הופכות את הכניסה למעבר רגלי בלבד.
חצינו את המחסום ברגל אל רכבו של מחמוד עודה, שותפו המקומי של ג'אמוס — פעיל שלום בעצמו, ששילם על כך מחיר כבד מנשוא. אך עוד בטרם ניגע בסיפורו מעורר ההשראה, מבעד לחלונות הרכב של עודה נשקף מראה רפאים: רחובות שקטים מדי, סימני שריפה ישנים בשולי הדרך, וחנויות שדלתות הברזל שלהן מוגפות במנעולים כבדים. אין תנועת מסחר, אין תעסוקה. "מאז שבעה באוקטובר אין כמעט עבודה ואין הכנסה. אנחנו פשוט יושבים בבתים", אומר עודה בקול מדוד. בכיכר המרכזית, מתחת לשלט דהוי שהוצב בימים שקטים יותר ומכריז באנגלית "We Love Qusra", תלויות תמונות הרוגי הכפר. בשנים האחרונות שכל הכפר 11 מתושביו בעימותים מול כוחות ביטחון ומתנחלים – שבעה מהם נהרגו בחודשים שלאחר פרוץ המלחמה.
עלינו במדרגות בניין המועצה המקומית אל חדר ישיבות רחב ידיים. על הקירות מסביב, מעל ראשי הנוכחים, נתלו כרזות זיכרון הנושאות את תמונות "שהידי קוסרה" שנהרגו בהיתקלויות עם מתנחלים.
נפגשים בבית המועצה המקומית
ראש המועצה נעדר עקב פגישות חירום ברמאללה, ואת תמונת המצב המקומית הציג מהנדס המועצה, אחמד. הוא תיאר לחץ שיטתי שחורג בהרבה מהעימותים הנקודתיים: פשיטות תכופות מכיוון המאחז אש קודש, פגיעה במבנים הנמצאים דווקא בשטחי B ולא רק בשטחי C, מצור על הבתים המבודדים בגבעת ראס אל-עין, חבלה במקורות מים חקלאיים וניתוק חוזר ונשנה של כבלי החשמל – מציאות המאלצת את צוותי העירייה לצאת לתיקון התשתיות תחת סכנת חיים ממשית.
לאחר מכן נעמד עבד אל-חכים, מוכתר מוסלמי מהעיר העתיקה בירושלים שהגיע עם המשלחת. בקול רועם הקריא מן הכתב דברים שנשענו כולם על מקורות האסלאם, כשהוא קושר בין מושג ה"ריבאט" (ההיאחזות האיתנה בקרקע) לבין ה"צבר" (הסבלנות והאמונה). "הכאב של קוסרה, של ירושלים, של שכם ושל קלקיליה הוא פצע אחד", קרא. "ההתקפה פוגעת בכולנו, אבל העם הזה נשאר על אדמתו. לא תהיה כאן נכבה נוספת".
לבחור בחיים מתוך השכול
במרכז החדר, מתחת לפוסטר שבו הונצחו פניו של אחיו, נעמד מחמוד עודה — פעיל שלום ותיק המחויב לדיאלוג בין העמים. אחיו הצעיר, מועאד עודה בן ה-21, היה בעצמו חלק בלתי נפרד ממעגלי ההידברות, והשניים אף נסעו יחד לגרמניה לסדנאות שלום בינלאומיות. ב-11 באוקטובר 2023, כאשר עשרות מתנחלים חמושים פשטו על בתי המשפחה בפאתי הכפר, שמע מועאד את הקריאות ורץ לעבר הבית המותקף. הוא החל להעניק עזרה ראשונה לילדה בת חמש שנורתה בכתפה, ובאותו רגע ספג בעצמו שלושה קליעים בחזהו ובצווארו.
"הייתי במרפאה המקומית וסייעתי בפינוי הפצועים, כשלפתע הכניסו את מועאד על אלונקה", שחזר מחמוד, וקולו נסדק לרגע. "הוא עוד נשם. תפסתי אותו בידיים, צעקתי לו: 'מועאד, תישאר איתי! תפתח את העיניים!'. ראיתי את החיים יוצאים ממנו". למרות השכול הנורא, מחמוד מסרב להיגרר למעגלי הנקם: "זה כואב בכל יום, אבל נקמה לא תביא פתרון. אדם שיורה או קבוצה קיצונית אינם מייצגים את כל היהודים. הדרך היחידה להבטיח חיים לילדים שנמצאים כאן היא לשבת סביב השולחן, להחזיק בתקווה ולהמשיך בדרך השלום".
הסיפור של מחמוד אינו מובן מאליו כלל. עוצמתו בולטת שבעתיים כשזוכרים שמדובר באדם שהיה מחויב לדיאלוג עוד לפני האובדן האישי הנורא, ולמרות הטרגדיה המרה שהכתה במשפחתו — הוא מוסיף לדבוק בשותפות ובקירוב לבבות.
הנער מהוואי שהפך לחסיד ברסלב
אל מול מילותיו של מחמוד נעמד אליהו מקלין, דמות יוצאת דופן בנוף המקומי. מקלין, בוגר ברקלי שעבר מאקטיביזם רדיקלי בקליפורניה לחסידות ברמת בית שמש, מקדיש למעלה משני עשורים לדיאלוג בין-דתי ומחבר בין ניגונים חסידיים למסדרים סופיים. בלבוש חרדי מסורתי ובבליל של עברית וערבית, הידהדו דבריו באולם: "בכל ספרי הקודש שלנו — בתורה, בקוראן ובברית החדשה — נכתב שעלינו לחיות כמשפחה אחת. הנביאים שייכים לשנינו: אברהם, זכריה, אדם וחוה. אלימות בשם הדת היא חילול השם; הדת חייבת להיות הפתרון, לא הבעיה. במקום לשפוך מיליארדים על טילים וצבאות, בואו נמכור יחד שמן זית מקוסרה, מבית שמש ולעולם כולו. כמו שניבאו הנביאים — החרב צריכה להפוך לאת חפירה, וכלי הנשק לכלי חקלאות".
ילקוטים של תקווה
החלק הרשמי של המפגש פינה את מקומו למחווה מוחשית של סולידריות. ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים ברשות הפלסטינית, יצאו פעילי המשלחת — יהודים וערבים, דתיים וחילונים מהגדה, מירושלים וממרכז הארץ — לחלוקת עשרות ילקוטים, מחברות וציוד כתיבה עבור כעשרים משפחות מהשכונות הסמוכות למוקדי החיכוך.
"היוזמה עצמה נועדה להיות בראש ובראשונה נוכחות מגוננת (Protective Presence) ומחווה של סולידריות הומניטרית עם תושבי הכפר", מסביר לי ג'אמוס. "חשוב לנו במיוחד להגיע למשפחות ולבתים הנמצאים תחת לחץ ואיום מתמשך, לעמוד לצד התושבים, להקשיב למה שהם עוברים ולהראות להם שאינם לבד".
הילדים בכפר קיבלו את התיקים במבוכה מהולה בסקרנות. אליהו, בחיוך רחב, הושיט להם את הילקוטים ואמר בערבית: "אנחנו בני יצחק ואתם בני ישמעאל, כולנו אבנא איברהים".
עו"ד מבוסטון שלא יכל להישאר אדיש למראות
בשיחה טרנס-אטלנטית עם מייסד הפרויקט, עו"ד ג'רי כץ מבוסטון, הוא נשמע נסער במיוחד:
"אתה שואל אותי 'מדוע פרויקט ילדי אברהם נסע לקוסרה כדי לתמוך בכפריים פלסטינים שעברו פוגרום בידי מתנחלים יהודים אלימים?' הלכנו לקוסרה כי אנו דוחים את העולם שהמתיישבים הללו מנסים ליצור — עולם של שנאה המכחיש את ציווי התורה הקדושה שלפיו כולנו נבראנו בצלם".
את ג'רי פגשתי בשנה שעברה בארוחת איפטר משותפת ליהודים ולערבים במנזר יווני בבקעת הירדן.
"כשהידיעה על קוסרה התפרסמה", המשיך ג'רי, "שוחחתי עם מוחמד ג'מוס, מנהל פרויקט 'ילדי אברהם' בישראל ובפלסטין. שנינו נחרדנו, ומיד הבנו ש'בני אברהם' חייבים להגיע לשם. עמדו לנגד עינינו שתי מטרות:
ראשית, היה חשוב שיהודים יגיעו לקוסרה, יעמדו לצד תושבי הכפר ויעשו כל שביכולתם כדי להגן עליהם מפני אותם מתיישבים אלימים. היה הכרחי שהעולם יראה שישנו קול אחר בקהילה היהודית — קול הרואה את קדושת כל האדם ופועל למען שלום ופיוס.
המטרה השנייה הייתה להמחיש לאנשי ארץ הקודש שקיימת חלופה למציאות שהמתנחלים מנסים לכפות; היה קריטי שיהודים ומנהיגי הקהילה המוסלמית יתייצבו שכם אל שכם, באהבה ובאחווה.
במהלך המפגש שלנו בתוך קוסרה, התרגשנו עמוקות מנוכחותו של מחמוד, תושב המקום שאחיו נרצח בידי מתנחלים אלימים. לצדו נכח גם מוכתר ירושלים. שניהם קראו לנו להתנער מן השנאה והאלימות, ולשלב ידיים במטרה לפתוח את לבבותיהם של יהודים ומוסלמים כאחד — כדי שיוכלו לסלול דרך חדשה, להכיר בקדושת האחר ולפעול למען פיוס.
באופן אישי, כיהודי, חשתי בושה: בושה על כך שהקהילה היהודית לא התייצבה מיד בקוסרה כדי להגן על התושבים, ובושה על כך שמעשי הזוועה של המתנחלים התרחשו בתמיכה פסיבית מצד צה"ל והמשטרה — שעמדו מנגד, החרישו, ואפשרו לאלימות להשתולל לנגד עיניהם מבלי לנקוט כל פעולה".לקראת סיום דבריו, התייחס ג'רי ל'ימים הנוראים' שהעם היהודי מציין בעת הזו, ימים אשר השנה נדמה כי הם נושאים עמם משמעות כפולה ומכופלת:
"בעוד שבועות ספורים יחול יום כיפור — יום שבו אנו עומדים למשפט לפני השם. אם השם שופט אותנו ואם משפטו צדק, האם ייתכן שבשל שתיקתנו נישקל במאזניים ונמצא חסרים? מה השם דורש מאיתנו? הוא רוצה שנפר את השתיקה ונתנער בפומבי ממעשי פוגרום המבוצעים כביכול בשם העם היהודי — בשמך ובשמי. אמו של החבר הכי טוב שלי נורתה בפניה והושלכה על גבי תל של גופות יהודים, בעוד בני אדם מן הצד צופים בדממה ואינם נוקפים אצבע. האם השם ישפוט אותנו אחרת?".
Like A Rolling Stone
לפני העלייה חזרה למכוניות, ברחבת המועצה שתחת כיפת השמיים, נעמדו כולם לשורה אחת: נציגי הכפר, קשישים הנשענים על מקלות, נשים עטויות חיג'אב, ופעילי שלום חרדים ודתיים. הם שילבו ידיים והניפו אותן יחד באוויר – תמונה של שפיות כמעט סוריאליסטית על רקע הרי השומרון.
אך כשיצאנו בחזרה לכיוון המחסום, המציאות הבלתי אפשרית שבה והידפקה על חלוננו. בסמטה צרה בפאתי הכפר הבחינה קבוצת נערים מקומיים, שלא ידעה על דבר הביקור, בחזותו היהודית המובהקת ובזקנו הארוך של אליהו. הם החלו ליידות אבנים שלא פגעו ברכב, ומייד שבו לעיסוקם. ביציאה מהכפר נתקלנו במחסום פתע צבאי, וכבר התחלנו לתהות מה עלינו לומר כדי למנוע עיכובים מיותרים. אלא שכעבור דקות ספורות המחסום הוסר, ואנחנו המשכנו בדרכנו.
זהו מרחב שברירי, רווי פחד ואיבה, מקום שבו התרחשו סיפורי בני אברהם ורק עקשנותם של המאמינים מסרבת לתת לאש לכלות את הסיכוי לדיאלוג. חזרתי מקוסרה עם הרבה יותר תקווה ואמונה.
