מחינוך נוקשה בבית יעקב ועד למחקר חלוצי באוניברסיטה העברית: ד"ר תהילה גאדו מפרקת את מנגנוני האלימות הדתית, מפענחת את סוד הפגנות הגיוס כטקסי גבול פנימיים, ומציגה בגופה את מודל "המבקר המחובר" — חוקרת שאינה מתנשאת מעל החברה החרדית מבחוץ, אלא מאירה את סדקיה מתוך שותפות גורל, אהבה ומחויבות פנימית עמוקה.
איתן אלחדז ברק
ספסל עץ במסדרון השקט של מרכז ציפורי, המוביל אל אולם "רקפת", נדמה לרגע כמקום המרוחק ביותר מן הצמתים הסוערים של ירושלים. בימים שבין יום הכיפורים לסוכות, כשבמרכז הקונגרסים בבנייני האומה חגגה ועידת ה-NatCon את עוצמתו הפוליטית של הימין השמרני, התכנסו במורדות המיוערים של ציפורי עשרות חוקרים, הוגים ואנשי שטח ליום העיון "אינטלקטואלים משרתים" שארגנו מכון אוריין ומרכז ריבוא. תחת מוראות מלחמת שבעה באוקטובר והשבר החברתי העמוק, ביקש הכנס לבחון מחדש את תפקידו ומחויבותו של איש המחשבה לחברתו. ובתוך אותו שקט מהורהר, קולה של ד"ר תהילה גאדו נשמע צלול, שקט, כמעט אגבי, ונטול שמץ של פאתוס. גאדו – חוקרת החברה החרדית במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בקריה האקדמית אונו – אינה מביטה בציבור החרדי מבעד לחרכי מגדל השן האקדמי; היא צמחה מתוכו, חיה בתוכו, ומסרבת בתוקף לנתק את השורשים.
"היא הגיעה לעשר דקות והלכה": הדרמה של מסיבת הדוקטורט
"באמת סיימתי כבר את הדוקטורט," פותחת גאדו בחיוך מבויש, כשאני מציג אותה בטעות כדוקטורנטית. "בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. ממש השבוע, ביום ראשון, עשיתי מסיבת סיום דוקטורט אצלי בבית. הזמנתי את המנחות שלי, היו הרבה אנשים. ואמא שלי נורא התלבטה אם להגיע. בסוף היא הגיעה – ל-10 דקות, והלכה. אמא שלי מאוד מתנגדת לאקדמיה, כחלק מהנרטיב החרדי. היא מעולם לא הגיעה לשום טקס של האוניברסיטה. ופה היא הגיעה, כי זו מסיבה בבית, אבל נורא התלבטה, הגיעה לעשר דקות והלכה. זה משקף את הקושי לגשת לאוניברסיטה מתוך העולם הזה".
הסצנה הקטנה הזו, של אם חרדית המתייצבת בפתח בית בתה לעשר דקות בלבד, מספרת את הסיפור כולו: המתח הבלתי-פוסק שבין אהבה משפחתית לבין נאמנות לקהילה שרואה באקדמיה איום קיומי.
"אתה רואה את זה בצבע העור שלי?"
כששאלתי אותה על הרקע המשפחתי, והאם מדובר בבית ליטאי קלאסי, פורצת גאדו בצחוק חם ומפרקת באחת את השבלונות של המגזר:
"אתה רואה את זה בצבע העור שלי? אנחנו עיראקים, אבל גדלנו לגמרי בתוך סביבה חרדית ליטאית. התחנכתי במוסדות ליטאיים מובהקים – ב'סמינר החדש', הבית-יעקב המאוד אשכנזי בירושלים".
הצמא לרכישת ידע, היא מספרת, היה חלק בלתי נפרד מן הבית, אך המסגרות הקיימות הציבו תקרת זכוכית נוקשה:
"גדלנו במשפחה שרכש ידע הוא דבר מאוד-מאוד מהותי. לאורך כל החיים עשיתי את זה במסגרת הקהילה החרדית. אבל בשלב מסוים הרגשתי שמה שיש בתוך הקהילה, או מה שיש בספרייה השכונתית, כבר לא מספק אותי. את התואר הראשון עשיתי במכללה בבית וגן, מכללה דתית; אבל תואר שני והלאה עשיתי באוניברסיטה העברית, מתוך הבנה ששם, מבחינה אינטלקטואלית, אני יכולה יותר לפרוח ולהתפתח".
המסע אל לב האקדמיה דרש גמישות מתמדת והליכה זהירה על חבל דק מול הקהילה, במיוחד כאשר מדובר בילדיה:
"הילדים שלי היום לומדים בישיבות. למזלי הם לא סובלים מזה, אבל הם די מחביאים את זה שאני באקדמיה. ואני גרה בשכונה שהיא מאוד חרדית. זה לא שאני מסתירה, אבל זה בוודאי לא משהו שאני יוצאת איתו בראש חוצות".
החיפוש אחר הגמרא: "לא יכול להיות שאני היחידה"
ההתפתחות המחשבתית של גאדו לא נעצרה בספרי הסוציולוגיה; היא חלחלה אל המבצר השמור והגברי ביותר של היהדות החרדית – ארון הספרים התורני.
"באותן שנים התחלתי לפתח יותר גם את התחום התורני שלי – זאת אומרת, התחלתי ללמוד גמרא. בתוך הקהילה, לנשים לא הייתה אפשרות כזאת, זו בכלל לא הייתה אופציה. כשכן התחלתי ללמוד גמרא, חיפשתי מקום חרדי לתמי. בידיעה שאין, אבל אמרתי לעצמי: אולי בכל זאת? לא יכול להיות שאני היחידה שמחפשת. ולמפרע התברר שאני באמת לא היחידה".
כיום, גאדו היא חלק מן המהפכה השקטה של לימוד תורה לנשים: היא מלמדת בעצמה גמרא ומכשירה תלמידות במרכזים תורניים ובמדרשות (ובהם מרכז "חכמה" ומדרשת "אותות").
"תוך כדי עשיתי גם את תוכנית מנדל למנהיגות, ותחושת השליחות תמיד בערה בי. אצלי זה חיבור של שלושה דברים שהולכים יחד: הידע הכללי של עולם המחקר, הידע התורני, ותחושת השליחות הציבורית והחברתית".
"זה לא על מיניות": האמת על האלימות הדתית
כשאני מנסה לברר על נושא הדוקטורט שלה, שנכתב בהנחייתה של פרופ' מיכל פרנקל, ושואל אם המחקר נגע בסוגיות של מיניות, היא מתקנת אותי מיד, בדיוק מדעי חד:
"לא, לא מיניות. הדוקטורט שלי עוסק באלימות דתית – כלומר בשימוש בדת בתור כלי להפעלת כוח ושליטה. בדקתי איך התופעה הזו פועלת בתוך מערכות יחסים בין-אישיות, ספציפית בתוך זוגיות. אבל הזוגיות היא מיקרוקוסמוס של מה שקורה בחברה בכלל".
במחקר שכלל עשרות ראיונות עומק עם נשים וגברים חרדים שהתגרשו בעקבות חוויות של פגיעה ושליטה, פירקה גאדו את המנגנונים שבהם הדת מנוכסת ככלי כפייה:
"הדת מציעה מגוון עצום של אלמנטים – הלכות, נורמות, סמכות רבנית, מושגים של קדושה. בקהילה דתית, התשתית התרבותית המרכזית והמשמעותית ביותר היא הדת. וכשמגייסים את הדבר המשמעותי והקדוש הזה כדי להפעיל כוח ושליטה על בן או בת הזוג – יש לזה משמעות כבדה והרסנית ביותר מבחינת הקורבן, והפוגע מקבל לידיו עוצמה טוטלית".
הפגנות הגיוס: טקסי תיחום גבולות פנים-קהילתיים
לקראת סיום השיחה, כשאנו חוזרים אל הוויכוח הציבורי הבוער סביב חוק הגיוס והתבטאויותיהם של מנהיגי הציבור הליטאי, מציעה גאדו ניתוח אנתרופולוגי שמפרק את נקודת המבט החילונית הפשטנית:
"הפגנות הן דוגמה מצוינת לטעות אופטית. הפגנה, מעצם המילה שלה, נועדה להפגין משהו. השאלה היא: למי אתה מפגין, ומי קהל הצופים שלך?
יש הפגנות שקהל הצופים שלהן הוא 'האחרים' – כמו הפגנות הנכים, שמטרתן לגרום לממשלה לתת תקציבים. אבל יש הפגנות שנועדו להעביר מסרים פנימה, אל תוך הקהילה עצמה. זו הפגנה כטקס: טקס של קביעת גבולות. כשצועקים בהפגנה 'נמות ולא נתגייס' – למי זה מכוון? זה מכוון לשוטר שעומד שם? לא. זה מכוון לחבר'ה הצעירים, לבחורים שעומדים על המדרכה ומסתכלים: תדעו – אל תתגייסו. זו עבודת גבולות קלאסית".
"המבקר המחובר": הדגם החי של האינטלקטואל המשרת
בספרו הנודע פרשנות וביקורת חברתית (Interpretation and Social Criticism), הבחין הפילוסוף היהודי-אמריקאי מייקל וולצר בין שני טיפוסים של מבקרי תרבות:
הראשון הוא המבקר המנוכר – זה שעומד מחוץ לחברה, מביט עליה ממרחק אולימפי, שופט אותה על פי אמות מידה זרות ומבקש לפרק את מוסדותיה מתוך הנחה שאין בהם דבר הראוי להצלה.
מולו העמיד וולצר את "המבקר המחובר" (The Connected Critic) – איש הרוח שאינו מנתק את עצמו מן הקהילה, אלא פועל מתוכה, מדבר בשפתה, נאמן לערכיה העמוקים ומבקר אותה ממרחק של סנטימטרים ספורים, מתוך סולידריות ואהבה.
דמותה של ד"ר תהילה גאדו עמדה במוקד העניין של יום העיון במרכז ציפורי בדיוק משום שהיא מגלמת בגופה את הדגם החי של "המבקר המחובר".
בכנס שביקש להגדיר מהו "אינטלקטואל משרת" בעת משבר לאומי – כזה המסרב להתבצר בטהרנות של מגדל שן מנותק מזה, אך ממאן לשמש שופר תעמולה של מחנה פוליטי מזה – גאדו הציגה חלופה נדירה:
היא אינה מתנשאת מעל החברה החרדית ואינה מאמצת את שפת הפירוק האקדמית שמבטלת את עולמה התורני כחשוך.
היא אינה נכנעת לאפולוגטיקה מגזרית המטייחת אלימות, פגיעות ועוולות בשם קדושת המחנה וההגנה על חומותיו.
היא אוחזת בכלים המדעיים המחמירים ביותר של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, אך שוזרת אותם בידע תורני עמוק ובמחויבות בלתי-מתפשרת לעתיד הקהילה.
"אינטלקטואל משרת אינו יכול להיות שופט עליון שזורק אבנים על הציבור מבחוץ," משתקף מתוך פועלה של גאדו. המסע שלה – מהסמינר החדש ובית יעקב, דרך סוגיות הגמרא המורכבות, ועד למחקרים החלוציים על אלימות דתית וטקסי הגיוס – מוכיח כי התיקון החברתי האמיתי אינו צומח מניכור, אלא מתוך אלה המסוגלים לכאוב את כאביה של החברה, להכיר את שפתה מבפנים, ולהאיר את נתיביה באומץ וביושר
