היא הייתה כוכבת עולה בתיאטרון הלאומי של צרפת, אך בחרה לעזוב הכל למען עולם של תורה ומצוות. במשך שנים, הבמה נראתה כמו זיכרון רחוק וכואב. היום, סוניה סודרי, זוכת פרס אורי אורבך, היא הכוח המניע מאחורי מהפכה תרבותית שקטה ועוצמתית במגזר החרדי, ומוכיחה שאמנות ואמונה לא רק שיכולות לדור בכפיפה אחת – הן יכולות להעצים זו את זו.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
כדי להבין את סיפורה של סוניה סודרי, צריך לדמיין שני עולמות, שונים זה מזה כמעט בכל מובן. העולם הראשון הוא פריז של שנות ה-70: בתי קפה שוקקים, אווירה אינטלקטואלית תוססת, ואורות הבמה של התיאטרון הלאומי הצרפתי. שם, על המסלול הבטוח להצלחה, צעדה סוניה כהן-טנוז'י, שחקנית צעירה ומבטיחה שגדלה באלג'יריה, היגרה עם משפחתה לצרפת, והתקבלה בגיל 24 למוסד התרבותי הנחשב ביותר. היא שיחקה, ביימה, והייתה שקועה עד צוואר בעולם האמנות האירופאי.
העולם השני הוא שכונה חרדית בירושלים או במודיעין עילית. עולם של קדושה, של לימוד תורה ושל כללים ברורים המפרידים בין מותר לאסור. המעבר בין שני העולמות הללו הוא לב לבו של סיפור חייה, סיפור על חיפוש, ויתור, ומציאה מחדש.
האמנות שהובילה לאמונה
השינוי החל דווקא מתוך האמנות עצמה. למרות ההצלחה המקצועית, סודרי חשה ריקנות, צמא למשהו עמוק יותר. "התחלתי לחפש," היא מספרת בריאיון, וקולה עדיין נושא את הד ההתפעמות של הגילוי. היא מתארת כיצד דווקא העיסוק בשירה מודרנית פתח לה שער לעולם הרוח: "התעליתי, הרגשתי התעלות מיוחדת. הבנתי שיש פה, מעבר לחיים שרואים, משהו נצחי כזה, שהתחלתי לחפש."
החיפוש הוביל אותה לפילוסופיות שונות, ממסעות להודו ועד תורת הזן, אך את התשובה היא מצאה קרוב יותר לבית, ביהדות. היא החלה ללמוד עברית בסורבון ובסמינר לחוזרים בתשובה, שם פגשה את בעלה אלי. יחד, הם עלו לישראל והחלו במסע נדודים פיזי ורוחני בין תל אביב, ירושלים וקריית ארבע. אך עם קבלת עול מצוות הגיעה הוראה חד משמעית מהרבנים שאיתם התייעצה. "כשחזרתי בתשובה," היא נזכרת, "אמרו לנו שאסור להיות שחקנית."
הבמה נדמה, והשחקנית הפכה למורה לפסנתר. במשך שבע שנים היא ניתקה עצמה מעולם התיאטרון. "אז בסדר, 'לא נשמתי', כי הוציאו לי את המקצוע הזה," היא אומרת במטפורה מצמררת. זה היה מחיר כבד מנשוא, אובדן של זהות שלמה. "מאוד קשה לאבד את הזהות ולבנות זהות חדשה."
הבמה דופקת בדלת
אך את חיידק התיאטרון אי אפשר להשתיק לאורך זמן. באופן מפתיע, הקריאה לחזור הגיעה מהשטח, מהקהילה החרדית עצמה. "אנשים פשוט באו ודפקו לי על הדלת, למרות שהסתרתי שהייתי שחקנית. השמועה פשטה," היא מספרת. הצורך בביטוי אמנותי נשי בתוך המסגרת החרדית היה קיים, והוא מצא את הכתובת המדויקת.
כך, בשנת 2006, הקימה סודרי את "פסיפס", בית ספר למשחק לנשים חרדיות, ומאוחר יותר את תיאטרון "פסיפסו". הדרך לא הייתה קלה. ההתנגדות הגיעה במהירות. "בהתחלה באמת היו תגובות חריפות," היא משחזרת. הטענה המרכזית הייתה שזהו חידוש שאין לו מקום במסורת. "אמרו לי: 'שרה, רבקה, רחל ולאה לא למדו תיאטרון'," היא מספרת בחיוך, "אז עניתי להם שגם מכונת כביסה ומייבש לא היו להן."
התשובה השנונה הזו מסמלת את תפיסת עולמה: היהדות אינה מאובנת, והיא יכולה וצריכה לתת כלים להתמודדות ולהתפתחות בדורנו. היא לא הסתפקה בכך, ופנתה לגדולי תורה כדי לקבל את ברכתם. "גדולי התורה, אני לא מדברת על רבנים של בעלי תשובה. גדולי התורה. הלכתי אליהם והם בירכו אותי. אמרו לי: 'כן, זה חשוב. לבנות צריך שיהיה משהו כזה'."
פורצת דרך, בתוך המסגרת
הברכה הזו הייתה חותמת הכשרות למהפכה. תיאטרון "פסיפסו" הפך לסיפור הצלחה, זכה להכרה ממשרד התרבות והפך לאחד מ-40 תיאטרוני הפרינג' המוכרים בישראל – היחיד שכולו חרדי. כעת, סודרי שוברת עוד תקרת זכוכית ופותחת קבוצת תיאטרון לגברים חרדים, שתתמקד ב**"תיאטרון אוונגרד, יותר עכשווי, יותר אמנותי."**
סיפורה של סוניה סודרי הוא פסיפס מרהיב של זהויות. הוא הוכחה חיה שהביטוי האמנותי אינו אויב של האמונה, אלא כלי רב עוצמה להתפתחות אישית ולהתקרבות לבורא. היא לא בחרה בין שני העולמות, אלא בנתה גשר ביניהם. היא לקחה את הכלים המקצועיים שרכשה בתיאטרון הלאומי של צרפת, ורתמה אותם ליצירה בעלת משמעות רוחנית עמוקה. היא מצאה את הדרך להיות גם סוניה השחקנית וגם סוניה האישה החרדית, בלי לוותר על אף חלק בנשמתה. במילותיה שלה, היא פשוט "פורצת דרך, בתוך המסגרת החרדית." בכך, היא לא רק מגשימה את עצמה, אלא פותחת דלת לעולם ומלואו עבור דור שלם של יוצרים ויוצרות שומרי מצוות.
