מרגריטה (ריטה) גוסק, הייתה צעירה יפת תואר, עילוי נדיר שציירה בסגנון הרנסנס, הובילה את נבחרת הרובוטיקה בתיכון ואף מצאה זמן להציל חיים במד"א. חייה נגדעו באכזריות בטבח מסיבת הנובה יחד עם בן זוגה סימון, שלושה ימים לאחר מכן הגיעה הבשורה על קבלתה ללימודי רפואה. מאז לכתה, הוריה ולנטינה ויגאל מנהלים מאבק נחוש להנצחת יצירתה המרהיבה ולחקר האמת המלאה מאחורי המחדל שגדע את חייה
כתיבה ועריכה: איתן אלחדז ברק / התמונות באדיבות המשפחה
ישנם אנשים שחייהם הם פסיפס של כשרונות שנדמה כי לא יכולים לשכון בגוף אחד. מרגריטה (ריטה) גוסק הייתה כזו – שילוב נדיר של משמעת עצמית פנומנלית ורגש אמנותי מתפרץ. ריטה נולדה בקיץ 2002 בסנט פטרסבורג למשפחה קטנה ואוהבת: אימה ולנטינה וסביה אנטולי ואירינה. כבר בגיל ארבע, כשהחלה לבקר בחוג לציור ב"בית האמנויות", היה ברור שהמכחול יהיה כלי המחקר המרכזי שלה להבנת העולם.
בין המוח ללב: המתח של העילוי
הייחודיות של ריטה טמונה במתח המתמיד שבין הדיוק המדעי להשראה האלוהית. מצד אחד, מוח אנליטי מבריק שהוביל אותה לסיים את תיכון "אורט רבין" כמצטיינת שכבתית עם ממוצע ציונים אסטרונומי של 119.5. היא הייתה "הפנים" של קבוצת הרובוטיקה "Flash", תכנתה אלגוריתמים ועיצבה את לוגו הנבחרת. "היא תמיד שאפה למצוינות," מספרים הוריה, "כאשר קיבלה ציון 97 או 98, לא הייתה מרוצה ותמיד חשבה מה היה חסר כדי לקבל 100".
מצד שני, שכנה בה נפש אמן עמוקה שחיפשה את האמת מעבר למספרים. בגיל 14 בלבד ריטה כבר פיצחה את טכניקת הקיארוסקורו (אור-צל) המורכבת של קאראווג'ו. הציור "הקריאה למתי הקדוש" שיצרה הוא מופת של הבנה ויזואלית. המורה לציור שליווה אותה שנים, נחום אלישימוב, נהג לומר עליה: "היא הייתה ילדה שאלוהים נישק אותה במצח".
הסטודיו שקפא והכתובת שעל הקיר
היום נוכחותה של ריטה עדיין חקוקה במרחב. בתיכון אורט רבין בגן יבנה, כתובת קיר באותיות ענק באנגלית "Flash", מעשה ידיה, מקשטת עד היום את קיר המבנה. בסטודיו של נחום אלישימוב באשדוד המכחולים של ריטה נותרו כעדות דוממת לתנועה שנגדעה.
היא הייתה אמנית של ניגודים: מציירת דמויות אנימה יפניות בדיוק גרפי מודרני, ובו בזמן רושמת אנטומיה של רישומי גברים (2019) בדייקנות של מנתחת, כהכנה ללימודי הרפואה. ביצירתה "הקיסרית ופמלייתה" הציבה את החתולה המשפחתית מורלי בלב קומפוזיציות משפחתיות, משלבת הומור דק עם טכניקה קלאסית. הדיוקן של אחיה הקטן איתנצ'יק (2018) אותו יצרה בגיל 16 מציג רגישות רכה ששמורה רק למי שרואה את העולם דרך עדשה של אהבה.
"ריטה הייתה בחורה חוגגת"
למרות הרצינות התהומית שבה התייחסה לאמנות ולמדע, ריטה ידעה למצות כל רגע של חיים. "ריטה הייתה בחורה חוגגת," מספרת אימה ולנטינה בגעגוע, "היא אהבה מסיבות, חגגה ימי הולדת בקרב חברים… בכל שנה היה ניסיון לשמח אותה במשהו מיוחד". מגיל 12 ביורו-דיסני ועד טיסת דאון בגיל 21 – היא טרפה את העולם.
חבריה שהתנדבו איתה במד"א זוכרים את טוב ליבה והמחויבות שלה למען אחרים: "אל אף שהייתה בעלת ידע רב היא נתנה לך את התחושה שהיא רוצה ללמוד ממך עוד משהו" מספרת חברה
במהלך שירותה הצבאי בחיל האוויר, ובזמן תהליך הגיור בקורס "נתיב", הכירה את סימון וויגדרגאוז-דובז'נקו. השניים הפכו לזוג בלתי נפרד, מטיילים במוזיאונים ומתכננים עתיד משותף של הצלת חיים ואמנות. הפסל האחרון שיצרה ריטה היה דיוקנו של סימון – פסל בעל מרקם גולמי ומרגש המזכיר את סגנונו של רודן, שנותר כעדות דוממת לאהבה הגדולה שנגדעה יחד במסיבת הנובה.
הבשורה המרירה והמאבק על האמת
הטרגדיה של ריטה נצבעה בגוון אירוני ומכאיב ב-10 באוקטובר 2023. שלושה ימים לאחר שנרצחה נשלחה לתיבת הדואר שלה ההודעה על ציון הפסיכומטרי: 730. הציון הזה פתח לה לרווחה את דלתות הפקולטה לרפואה בירושלים, אך ריטה כבר לא הייתה שם כדי לקבל את הבשורה. "היא לא הספיקה לדעת שהיא הצליחה," זועק הכאב מבין השורות.
הוריה, ולנטינה ויגאל, הפכו את האבל למאבק ציבורי נחוש. כחלק מפורום "דין וצדק" שמאגד מאות משפחות שכולות, הם דורשים לחקור את שורשי האמת של ה-7 באוקטובר ולרדת לעומק המחדל שגדע את חייהם של מאות צעירים. ולנטינה, בזעקה מטלטלת מעל בימת הכנסת, הצליחה להוביל להקמת התערוכה "נולדה לחיות" (She was born to live) במשכן הכנסת, שם הפכה ריטה לאמנית הצעירה ביותר שזכתה להציג יצירותיה במוסד זה.
המאבק חסר הפשרות של המשפחה
בתוך השקט של המרפאות בבית החולים 'קפלן', בין דפיקות הלב שבוחן ד"ר יגאל וולודרסקי כרופא קרדיולוג לבין הטיפול המסור של בת זוגו, ד"ר ולנטינה גוסק, כרופאת ילדים, נפערו חיים שלמים של געגוע ומאבק. יגאל מתאר שבוע מסויט של חיפושים קדחתניים אחרי בתם ריטה באותם ימי אוקטובר השחורים, ערפל שהתפזר רק כדי להותיר חלל עצום. גם בפרידה האחרונה נאלצו להתמודד עם המציאות הישראלית המורכבת: למרות שריטה עברה גיור, היא נטמנה בבית עלמין אלטרנטיבי. "זה קרה בגלל האנדרלמוסיה ששררה במדינה", מציין יגאל בכאב, מתייחס לכאוס של אותם ימים שחדר אפילו אל טקסי הקבורה. עבור ולנטינה, המאבק היומיומי הוא כפול – להתמודד עם האובדן ולמצוא את הכוחות לחשוף את עולמה הפנימי של בתם. "אנחנו תמיד על קו השבר מאז מה שקרה", משתף יגאל בהקשר של הצגת יצירותיה, מתאר את המתח העדין שבין שימור הזיכרון לבין הפצע הפתוח. יצירותיה של ריטה, הציירת המוכשרת שלא הפסיקה ליצור, נדדו עד לגרמניה והוצגו בתערוכה מרגשת בבית כנסת באוגסבורג ששרד את מלחמת העולם השנייה – רגע קטן של סגירת מעגל לאומית ואישית וסמל לניצחון הרוח היהודית. אך עבור יגאל, הזיכרון אינו מסתכם באמנות; הוא מתורגם למאבק ציבורי עיקש במסגרת פורום "דין וצדק" למען הקמת ועדת חקירה לאומית. הוא לא היסס להציב את גופו בחזית, כששבת רעב מול בית המשפט במשך חמישה ימים, דורש תשובות ואחריות מהמערכת שכשלה. מאבקם לא תם "עד אשר ייעשה צדק" לכן הם דורשים ועדה חקירה מיוחדת עם שיניים: "ראינו לאן מובילות ועדות חקירה ממלכתיות" הוא מסביר, "המסקנות לא מיושמות והדרגים הבכירים עוברים תפקיד או פורשים".
יצירת האמנות שהיא ריטה
השבוע כשפסעתי באגף הנוער במוזיאון ישראל ונתקלתי בציוריה של ריטה, במסגרת ערב גאלה משותף עם המורה שלה לציור נחום איליישימוב "היה צפוי לה עתיד מזהיר בתחום" סיפר לאורחים הנרגשים בניהם חברים לכיתה בתיכון: "פגשתי אותה בשיעור ספרות ומייד כמו שני חנונים התחלנו לשוחח על עריכת DNA והרגשתי כאילו אנחנו מכירים מגלגולים קודמים" מספר בהתרגשות דולב חבר לספסל הלימודים ומוסיף : "זה המקרה הראשון בחיי שבו בחרתי מישהו שיהיה עבורי כמו משפחה". בזכות ריטה הצטרף דולב לחוג רובוטיקה בתיכון.
כשנחשפים למכלול אישיותה של ריטה, התחושה היא של מפגש עם כוכב שביט שהפציע בשמי האופק הבליח ונצץ לתקופה קצרה מדי, אך בעוצמה שמאירה את כל סביבתו. כששומעים את הוריה שמדברים עליה בגעגוע אינסופי, ושומעים מפי מוריה לציור על הילדה שבורכה בכל הכישרונות, מבינים שסיפורה של ריטה הוא מאותם סיפורים נדירים שבהם המציאות עולה על כל דמיון.
השילוב בין הדיוק המדעי המבריק לבין הנגיעה האמנותית ה"אלוהית" יוצר דמות שפשוט אי אפשר להישאר אדישים אליה. ריטה מותירה חותם עמוק, לא רק בגלל הטרגדיה המזעזעת, אלא בעיקר בגלל העוצמה של מה שהספיקה ליצור ב-21 שנים בלבד. היא עצמה הייתה נראית כמו יצירת אמנות; היא עסקה באמנות בחרדת קודש, וחייה הקצרים, על כל רבדיהם, היו והינם יצירת אמנות אחת שלמה וחד-פעמית.
יהי זכרה ברוך.
