בשורה משמחת. ב"יס" הודיעו כי "החמישייה הקאמרית" חוזרת למרקע. כן, פעם אמרו מרקע. זה כל מה שהשתנה מאז. למי שמכיר את סדרת המערכונים הכי מצחיקה שהייתה בישראל, הם עפים על הכל: על ראש הממשלה, על הנשיא, על הצבא, על דיפלומטים ונשותיהם, על השכלה גבוהה, על עיתונאים, על ערוץ הילדים, – כולם נופלים בפה של החמישייה הכי מטורללת שחברה לה יחדיו. ה"סיינפלד" של הישראלים.
20 שנים עברו מאז שהחמישייה ירדה מהמסך, אבל בעצם כלום לא השתנה. השיח הוא אותו שיח בועט וגס ואפילו היום אנחנו פחות בוטים מאז. השידורים היו מאוחר, קללות וגסויות רצו פה חופשי והממסד חטף לבטן הרכה. נראה לכם שזה הזיז למישהו? עכשיו, לא בא לי לשווק לכם טלוויזיה. לכו קראו ספר במקום. אולי איזו ביוגרפיה של דוד בן גוריון, גולדה מאיר או מנחם בגין. אני אומרת לכם מראש מה אתם הולכים לקרוא: בדיוק מה שקורה עכשיו, רק פעם.
אתם חושבים שהמצאתם את המחאות? מישהו חושב לנכס לעצמו את הביקורת התקשורתית הנשכנית? חברים, אותה הגברת בשינוי אדרת. פעם זה היה רק רדיו וטלוויזיה, היום יש לכם גם רשתות חברתיות. SAME SHIT. גם "ארץ נהדרת" לא חרטה על דגלה את המקוריות שבסאטירה. אותו מערכון (מדויק, יש לציין) שבו מפגינים זועקים באותה נשימה כל פעם על נושא אחר, מזכיר בדיוק את המסר של המערכון שבו מנשה נוי יושב בכיכר "מלכי ישראל" (מערכון שצולם לפני רצח רבין) עם שלטים נגד הממסד ומנסה לשרוף את עצמו.
לא השתנינו הרבה במדינה. מספיק לשמוע את "תחת שמי ים התיכון" של שלמה ארצי כדי להבין שלא הרבה השתנה. יש לנו, ברוך השם, את אותן הבעיות עם אותם האנשים ואותן הדמויות המרכיבות את הישראליות הנצחית. עדיין יש את אנשי השוק שייראו לכולנו פרימיטיביים ועילגים (בעיקר בעריכה מצוינת בטלוויזיה); את אנשי הצבא הלוחמניים עם האמירות החזקות על צבא מוסרי וחזק ואת המנהיגים הנלעגים שכביכול אי אפשר להאמין לשום מילה שיוצאת להם מהפה. וזה כבר לא קשור לימין או שמאל.
והנה ההוכחה: אניטה שפירא כתבה ספר מצוין על דוד בן גוריון "דמותו של מנהיג". היא סקרה שם נקודות ציון חשובות בחייו של בנג'י, יקירי, ופיתחה את דמותו של בן גוריון כמי שהייתה לו התעוזה והאומץ הדרושים להקים פה מדינה, כשבשורה התחתונה נמסר: לא הייתה קלה דרכו. גם בנג'י חטף ביקורת. גם עליו "שמו עין". גם אותו כינו בשמות. גם הוא הואשם בלאומנות וכוחניות. הייתה, כך העידו, באישיותו של בן גוריון סתירה מובנית, שמצד אחד, משמש מופת כמייסד המדינה, ומצד שני, הוא מושא לביקורת, כמי שתואר כדיקטטור, וכאיש מדון. נשמע לכם מוכר?
בוודאי שנשמע מוכר, מי שעומד היום לאותה ביקורת הוא ראש הממשלה המכהן, שהחל מחצות הלילה הפך להיות ראש הממשלה המכהן הכי הרבה זמן. בן גוריון 13 שנים ו-127 ימים VS. ביבי 13 שנים ו-128 ימים. ניצחון. האומנם? ייאמר לזכותה של התקשורת דאז שכשביקרה את השלטון דאז, זה באמת היה על דרכי התנהלותה של המדינה באותם ימים. גם אם אישיותו של בן גוריון עמדה למשפט, אזי זה היה ביחד למדינה. הביקורת הייתה נוקבת וחדה כנגד תהליכים, לא כנגד אנשים. לא כמו היום.
היום, שיערו הסגלגל של מנהיגנו ואשתו חובבת גלידת הפיסטוק עם בנו השובב שגם יוצא עם גויה לצד הכלבה חסרת הרסן והנשכנית- כל אלה עומדים למשפט ויש מצב שיזכו למערכון בתכנית סאטירה שנמשכת בערך אותן שנות שלטון. אני מניחה שהסיבה לכך נובעת מחוסר חדשנות. וותיקי התקשורת והמדיה יודעים שהעם נקעה רגלו מאותו שיח וביקורת, אז הם מנסים למצוא זוויות חדשות לתקוף. מה יש לצפות ממהדורת חדשות שהייתה בעבר חצי שעה והתארכה לשעה שלמה? מי ביקש את זה? תחזירו לנו את "החרצופים" ואת "המעגל" ואת "קומדי סטור" ואת "החמישיה הקאמרית". אה, בעצם זה כבר חוזר. חלילה.
