לפני מספר שבועות הכרתי יועצת תדמית מדהימה בשם אורנית שם-טוב. היא החליטה לקחת אותי בשתי ידיים כדי שנוכל, ביחד, למצוא את מורן שמואלוף האמיתית, המאוזנת והשלמה. כמה מכם יכולים, עם יד על הלב, לומר שהם שלמים עם עצמם? אני עדיין לא שם. אני לא כל כך אוהבת הגדרות, אבל נראה לי שעוד לא פיצחתי את מורן. לאור כמות הצעות השידוכים הלא-רלבנטיות והצעות החברות ההזויות בפייסבוק- כנראה שגם מי שנתקל בי טרם פיצח.
ואיך אני יכולה להגדיר בחורה שאפילו הטעם המוסיקלי שלה נע בין מנעד כל כך רחב ומגוון? בחורה ששומעת שלמה ארצי בשביל הנשמה והרגש; ברי סחרוף בשביל הזרמת הדם ופעימות הלב; זהבה בן בשביל הנוסטלגיה והזיכרון; מרגול בשביל הכיף שבחיים ודנה אינטרנשיונל בשביל השמחה והעליזות (בחירת מילים מכוונת, כמובן). שלא תבינו לא נכון, אני לא חושבת שצריך להתקבע בתבנית אחת. אדם צריך לטעום מהכל כדי לדעת מה הוא אוהב. הדבר נכון גם לפריטי לבוש, גברים ואוכל. כן, חברים, אני הבחורה שמתמוגגת מקובה, משתוקקת לסושי ומשמינה מפסטות.
ניתן לטעות בי בקלות. כך יצא שהרבה מעסיקים ראיינו אותי והבחינו בבחורה אינטליגנטית עם מילים יפות ושפה גבוהה, אבל אחר כך זכו לבחורה של קראחנות, שמח והרבה בדיחות (לפעמים גם נמוכות). גם בענייני דת ניכר שאנשים לא קלטו אותי לגמרי. זריקות לאוויר של "בעזרת השם", "בלי נדר" או "ברוך השם" זיכו אותי במעמד של חסידת גור, לא פחות. לכי תסבירי למה את צמה בתשעה באב וקוראת את תפילת הבוקר, אבל לא שומרת שבת או נגיעה. למה בכלל אני צריכה להסביר?
בשנה וחצי האחרונות, מאז פתחתי את הפייסבוק (אחרי שקט תעשייתי של שנתיים), התחילו איתי גרושים עם ילדים, חרדים, דתיים לאומיים, בני 22 וגם תל אביביים. לא שאני שוללת תל אביביים (את היתר כן, אגב) אבל ידעתם שכשתל אביבי שומע שאת מירושלים יש לו מן "אהההה" קבוע, כאילו אמרת לו שאת גרה בחו"ל? זה תמיד מעלה בי חיוך וגיחוך.
גם החברים שלי מורכבים מערב רב של תרבויות וטיפוסים שונים- חבר לכל אירוע. כמו חליפה או נעל. אני ממש יודעת, כמו אינדקס שהורכב מראש, למי אני אציע לבוא איתי להופעה של ביונסה; לתערוכה של חבר; להתנדב איתי; לסיור סליחות לפני החגים או לפתיחה של מסעדה חדשה. והם אוהבים את השונות הזו בי. הם יודעים שאני אדע לכוון בדיוק למה שהם צריכים או רוצים באותו רגע. אני, מה שנקרא, "באה להם בול". כמו שלט אוניברסלי שמתאים להכול, רק צריך לכוון.
ולמרות שזה לא נשמע זוהר כל כך, לחיות עם קונפליקטים באישיות, אני לא חושבת שהייתי רוצה לחיות בתוך תבנית מסוימת כל החיים. לא רוצה להיות החילונית כמו שאיני רוצה להיות הדתייה. לא רוצה להיות הרווקה הבררנית כמו שאיני דורשת להיות הנשואה המקובעת. לא רוצה להיות המזרחית כמו שאינני אשכנזייה כלל וכלל. לא רוצה לאכול רק יפראח (עלי גפן) כשיש גם בורקס פינוקים. אני מאמינה שבתוך כל ההתנגשויות, כביכול, הקיימות בתוכי, יש משהו שמחבר אותי לתוך עצמי. ואולי זו הסיבה שאני מחוברת לירושלים כמו לאוויר לנשימה, כי כמותה גם אני, הירושלמית, מגוונת וענפה. יש בי משהו עתיק אבל גם מודרני. יש בי רצון לישון מוקדם אבל גם לחגוג עד אור הבוקר. אני רוצה להיות חסודה אבל גם מוחצנת. אני רוצה להיות יפה ומטופחת אבל בעיקר ללכת על "המראה הטבעי". האם אני חייבת לבחור? לא נראה לי.
