לפני 9 שנים כתבה ילדה בשם יערה שבו, שלמדה שנה מעליי או מתחתיי ביסודי (20 שנה, אנא אעארף, לך תזכור), את השיר "להיות כאן ילד" עם מסר פשוט למדיי: קשה לחיות כאן אבל כאן היא רוצה לחיות. תשע שנים לאחר מכן, למעשה ביום שישי האחרון, אני מנהלת שיחת בוקר לא פשוטה (עוד לפני שצחצחתי שיניים) עם חברתי, חברת הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית הגב' דבי בן עמי (חברה-לא-חברה צריך לתת לה את הכבוד הראוי), על המצב בארץ.
דבי הייתה בדיכאון: "תראי איך אנחנו חיים כאן- אין אחדות בעם; אנשים חיים בעוני מחפיר; ילדינו חולמים על חו"ל וצעירינו לא מסוגלים לקנות דירה. שנדבר על השלום? מחרימים אותנו בכל העולם, הפיגועים בלתי נסבלים והכסף שמור באליטה". כאב לי עליה, באמת. אני מכירה את דבי- היא אוהבת את ירושלים ואת ישראל בכל רמ"ח איבריה. כאן היא נולדה וכאן היא חיה, וכנראה גם לעולם לא תעזוב. את כל כולה היא מקדישה למפעל הציוני במטרה אחת: לאחד אותנו תחת היסטוריה משותפת ולמען עתיד טוב יותר. הבנתי שיש כאן אמירה, חדה וברורה: אין הליכוד, אין עבודה, אין מרץ, אין עתיד וממזמן אין כולנו. האומנם?
הנקודה שלי היא לא פוליטית- אלה המפלגות שבחרו את השמות המפוצצים שלהן ולא קלטו את האירוניה בחיבור ביניהם. ונכון, כולכם תענו: הכל זה פוליטיקה, אבל זה לא חייב להיות. לעוני- אין ימין ושמאל. לרשעות ואכזריות, המתבטאות במילים ומעשים- אין ימין או שמאל. לחינוך נכון – אין ימין ושמאל. לביטחון- אין ימין ושמאל. יש אנחנו. יש קודם כל אנשים. יש (או צריכה להיות) ערבות הדדית ואהבת חינם.
ושלא תבינו לא נכון- אני אדם מאד פוליטי- זה מה שאני לומדת, אלה התכנים שאני קוראת וזה התחום שאליו אני הכי מתחברת. יש בזה דרמה, תככים, מזימות, עצב, כאב וגם רגעי שמחה – למעשה, פוליטיקה היא תכנית הריאליטי האהובה עליי. אבל היא גם גורמת לדם שלנו להתפרץ ולבעבע בתוכנו. אז מה אנחנו עושים? הופכים את זה אישי: מפרסמים אמירות בפייסבוק/ טוויטר/ אינסטגרם/ בלוגים, רבים על דפי העיתונות והאינטרנט, תופסים כותרות והעיקר: תשמעו אותי אותי ואותי. לא נמאס לנו קצת?
אנחנו כל כך עסוקים בלהאשים 120 חברי כנסת (כל אחד וח"כ-המחמד שלו שהוא בוחר ליפול עליו), ואת עוזריהם ואת ראשי העמותות והארגונים ואת ראשי הרשויות המקומיות ועוד, על גבי הרשתות החברתיות, שאנחנו בכלל לא שמנו לב שתוך כדי שליחת ציוץ בטוויטר עברנו ליד פושט יד שביקש את עזרתנו; שתוך שיחת טלפון (בסמארטפון החדש ביותר) זרקנו חצי סדנביץ' שלם לפח; שאנחנו בוכים שהיה יום קשה בעבודה, כשלאחרים אין בכלל עבודה; שאנחנו רבים עם ההורים או האחים שלנו, ברגעים שמשפחות שלמות איבדו את יקיריהן ואיתם- עולם שלם.
במחי יד אנחנו מאבדים את ההווה וזורקים לפח את העתיד. במקום עוד חיבוק או מילה טובה. במקום לנשום עד 10. במקום לעצור את הפוסט ולעשות "ביטול"- אנחנו דוחפים אחרים למטה. היה זה גנדי שאמר פעם: "זכור את מבע פניהם של העניים וחסרי הישע ושאל את עצמך אם הצעד הבא שלך אמור לעזור להם". המשפט הזה לא מדבר מבחינתי רק על עניים אלא על בני אדם באשר הם. אנחנו חייבים להתחיל לעזור זה לזה ולא לצאת זה נגד זה.
תראו איך אנחנו יכולים ביחד להשפיע ולשנות: עם שלם התגייס עבור יהודה הישראלי. רצינו להיות שם בשביל הלוחם שנתן את הכל עבורנו. עבור ביטחוננו. האם לא נוכל לשחזר את ההצלחות האלה ולהראות שאנחנו עם מאוחד, חזק ומוביל? האם לא נוכל לעזור אחד לשני ליצור פה חברה טובה יותר? אולי הגיע הזמן להפנים את השיר של יערה ולהבין: "אנחנו שלנו, כאב ושמחה".
