לפני כמה ימים נחשפו תמונות, שלא משאירות מקום לדמיון, של ענת הראל- מי שהפכה לגורו תזונה וספורט בישראל, מה שהופך אותה- וסליחה על המשלב הנמוך- לכוסית-על! תגובתה לא איחרה לבוא. תגובה נהדרת, אמיתית וחסרת פשרות, שאומרת במילים אחרות: אין לי במה להתבייש. ושלא תבינו- היא הולכת לתבוע את הממזר-חסר-המזל אבל תגובתה אכן ראויה להערצה.
בושה היא משהו שלימדו אותנו להאמין שהיא חשובה ומהותית ועלינו לפחד ממנה. אנשים מתבלבלים בין בושה לבין כבוד עצמי. לעיתים חוסר בושה הוא מה שתורם לכבוד העצמי שלך ולא ההיפך. לעיתים העובדה שאתה יכול להסתכל לאנשים בעיניים, על אף שאתה פגיע, גורמת לך להיראות חזק ומכובד. פוליטיקאים משתמשים בחוסר בושה כל יום- כל היום. מי שלא מצליח להרים את הראש ולהסתכל לנו בעיניים- מיד הופך למטרה קלה בארץ הקטנה שלנו.
תופעת השיימינג הביאה קלון על יותר מדיי אנשים במדינה. לא רק אנשי ציבור וסלבס "נהנים" ממנה, גם האדם הקטן- ולעיתים קטן מכדי להכיל, כמו ילדים ובני נוער- זוכים לעמוד ללעג וקלס בפני מכריהם, ובזכות הרשתות החברתיות גם בפני החברה כולה. שיימינג הוביל לאורך השנים להחלטות קלות-דעת מהתפטרות מיותרת ועד החלטה מכאיבה כמו מוות פחדני (והתאבדות היא פחדנות). עלינו, כחברה ליטול, ולו במעט, אחריות על ההשלכות והתוצאות ההרסניות.
אבל לא באתי לדבר רק על השיימינג, נושא שכבר דיברתי עליו בעבר, אלא על הבושה לבדה. זו שגורמת לבטן שלנו להתכווץ ולמוח שלנו לפעול ללא הרף. דבר אחד עלינו לזכור, ככל שנקטין מהבעיה- כפי שתגובתה של הראל עשתה- כך נצליח להרים יותר את הראש ולהישיר מבט. אני מודה- גם אני לעיתים פחדנית ומוצאת את עצמי לא אחת עם העיניים באדמה. יש בתיבת הפנדורה שלי לא מעט סיפורים אישיים שאולי כדאי שלא ייחשפו לעולם הרחב. אני, בכל אופן, חושבת על קרוביי ומכריי שלהם הבושה היא ערך יותר עליון ממה שהיא עבורי.
אחת התכונות שירשתי מסבתי ז"ל (אימו של אבי, שליט"א) היא היכולת לומר את האמת בפנים מבלי לפחד מהתוצאות. יש מי שמפחד מישירות שכזו, יש שנרתעים. חבריי, לא אחת, אמרו לי: "מורן, היום תהיי מתונה". לאלה שמלווים אותי כמעט 20 שנה אני לא מוותרת- "תדרשי, כי מגיע לך"; "תאמר את אשר על ליבך ותהיה אמיתי למי שאתה". הם יודעים שזו הדרך שמובילה אותי וגורמת לי להרים את הראש בגאווה על מי שאני ועל מה שהשגתי. אבל יש סייגים.
יותר ממעשים, עבודה ציבורית או תקשורתית היא עבודה של מילים. אם תאמר את הדברים הלא-נכונים וברגעים הלא-נכונים – אתה "שרוף". זה נכון בסמנטיקה של המילים בהן בחרת. זה נכון בנושאים שבחרת להציג ולדבר עליהם. זה נכון בדמויות שבחרת לדבר עליהן. חשוב לזכור שיש מספר עקרונות שאסור לעבור, כשאתה אישיות ציבורית: אם תלכלך בביטחון על יריבך- הוא ימצא רפש עליך;. אם תתגרה- תיפול בפח של עצמך ואם תצהיר הצהרות קיצוניות מדיי- המתינות שתציג אחר כך תתקבל בעוכריך.
מתי אדם מתבייש? כשהוא סוטה מהאמת שלו. מהנתיב בו בחר כל החיים. אני חושבת שגב' הראל הייתה מתביישת יותר אם היו חושפים תמונות שלה עם גוף שמן ב-16 קילו, שהרי כאן היא הייתה נחשפת בשקר של עצמה. אנחנו מתביישים כשיש לנו מה להסתיר. אנחנו מתביישים כשאנחנו מחזיקים שלדים בארון. אבל ברגע שאנחנו נאמנים לעצמנו- אין לנו במה להתבייש. אנחנו יכולים להרים את הראש בגאווה, לטפוח לעצמנו על השכם, והכי חשוב: להישיר לעולם מבט.
אין סוף- התבלינים
