הרב לאו, מגדולי הנואמים של העם היהודי דיבר בכנס על יהדות ופרסם זכרונות מעברו ומתפיסת עולמו
"יומיים לפני שקרס והתמוטט קבלתי טלפון מאריאל שרון, ארבעים דקות לפני כניסת שבת", מספר הרב לאו. "השיחה קצת התארכה ואני זוכר שהחזקתי את הטלפון ביד אחת ובשנייה את השעון. הייתי צריך לבלות את אותה שבת בסעודה משפחתית בבני ברק ופחדתי שאם הוא ימשיך לדבר ירגמו אותי באבנים. אני נכנס לתוך השבת והוא מדבר. מעניין מה העסיק אותו? זאת הייתה השיחה האחרונה שלי איתו עד היום הזה". לאו מספר כי שרון אמר: "אני נכנס בעוד יומיים לצינתור ולמחרת אני צריך לחזור. אבקש שתקדיש לי מזמנך ונקבע פגישה שוב ומירית (מזכירת הממשלה) תתאם בנינו. יש נושא שמאוד מטריד אותי ואני בטוח שאתה תוכל לעזור לי. יש נתק בין היהדות בארץ לבין יהדות התפוצות. יש נתק בין הנוער הישראלי ברובו הגדול למסורת היהודית. ובכדי לגשר על שני הניתוקים הללו אני צריך לתת הרבה מחשבה ואני בטוח שאתה תוכל לעזור לי להשתלט על העניין. יש לי רעיונות בשבילך בנושא זה".
הייתי קצת נבוך, לא ידעתי שהוא בין אירוע ולקראת אירוע נורא שכזה. לא בריא ולמה הוא מתכוון? כל הזמן מדברים על נתק וחוסר תרבות יהודית, חוסר ידע של יהדות, והוא אומר לי: "אני אתן לך דוגמא: מה זיעזע אותי – ראיתי איזה סקר ששאלו בני נוער בתיכון: 'מה זה מעריב?' כולם כמעט ידעו לומר שזה שם של עיתון ערב שיוצא בישראל. לא היה אחד שענה שזה שם של תפילה. שיהודים מתפללים יום יום. אם זה מה שיודעים בישראל על מעריב שזה עיתון! ולא יודעים שקיימת תפילה כזאת. אנחנו בבעיה. ואנחנו צריכים אם הבעייה הזאת להתמודד".
כשיצאתי מישיבת פונוביץ' בבני ברק, התחנה הראשונה שלי הייתה – ללמד בשני תיכונים בפתח תקווה במשך שנתיים. אחד על שם 'אחד העם' והשני על שם 'ברנר'. 'בברנר' אגב לא לימדו באחד במאי. הוא היה סגור. שם קראו למורה בשם פרטי. לא הייתה תלבושת אחידה כי זה בורגני מדי. אני זוכר שהזמינו אותי למסיבת חנוכה. הם הכינו לי חדר בתום לב לשמונה ימים. כי הם חשבו שבחג החנוכה אני לא נוסע. מדובר בשמיניסטים, צברים. לא עולים חדשים מאי שם מניופטרוספוב. אמרתי להם: מילא שאתם לא יודעים דיני חנוכה הרי מאיפה תדעו? המורים שלהם כבר לא ידעו. אבל הניתוק, הניכור. אתם גרים בעיר ששליש מתושביה שומרי מצוות. המכולתניק שלכם, נושא המכתבים שלכם יכול להיות יהודי עם זקן. מה אתם חשבתם, איפה אתם חיים, באיזה בועה? שמונה
ימים לא מרימים טלפון? לא עולים על אוטובוס? מה אנו סגורים בבית הכנסת בתוך הבית? בגטו? אתם לא ראיתם, הרי רובכם צברים, נולדתם בבילינסון או ב'השרון' . וזה היה בשנת 61'.
מאז עברו ארבעים ושבע שנים. האם המצב השתפר מבחינת תודעה יהודית? בהוראה הם מקבלים יותר יסודות של יהדות כדי לדעת מה המכנה המשותף? לא, אפילו פחות. אתה יכול לעמוד במכללה לבטחון לאומי ולהרצות על "דת מדינה ולאום" בפני האינטליגנציה והמנהיגות הבכירה ביותר במדינה. אתה תציג שאלה בקשר למה שהזכרתי. מה יש בתוך הקופסה הזאת שקוראים לה 'מזוזה'?
לא קיבלתי תשובה אחת. היחידי שניסה את כוחו במשהו הצביע ואמר "תפילת הדרך". שבפנים יש בכלל 'שמע ישראל'. רבותי, איש לא ידע לענות לי. מדברים על תרבות יהודית. אם הייתי צריך לתת ציון לחברה הישראלית כיום, הייתי נותן 'טעון שיפור'. אולי 'אינו משביע רצון'. אני לא מדבר על אורח החיים על קיום המצוות. אני מדבר על דברים שאתה נתקל בהם. מי לא רואה פעם ביום מזוזה. מתי אדם עצר עצמו לשאול 'רגע אחד בפלסטיק הזה – מה יש שם?" סתם מתוך סקרנות. וכמה רבים עשו את המצווה של הנחת תפילין ולא יודעים מה יש בבית הזה? הם הרי הצטלמו עם זה? אבל מה בפנים? אני כבר לא שואל 'למה נבחרו הפרשיות האלה?" ולמה יש במזוזה שתי הפרשיות? האם שם יש עשרת הדיברות או בריאת העולם? יש קבלת עול מלכות שמיים. יש עול מצוות. זאת תרבות יהודית. ואנחנו הצטיינו בזה.
יום חמישי שבוע לפני הפסח. ישבנו בראיון עם שמעון פרס במשכן הנשיא. פרס אמר את המילים הבאות ואני מצטט מילולית: "מה ירשנו מאבותינו? בתים?" הבית שלו היה בית פרסקי בוישניובה בפולניה. הוא הביא איתו את הבית. מה הורישו לנו אבותינו? הם הורישו לנו דבר אחד – מורשת. אנחנו עם הספר! אז בואו ונפתח את הספר. ונדע מה כתוב שם.
ראשי ממשלה בישראל – יהדות ופוליטיקה
ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, משה שרת היה איש אציל, בעל מידות והשכלה כללית רחבה ביותר. הוא לא היה דתי בשום שלב של חייו. ביוני שנת 65', הוא מופיע בכינוס של חברי מפא"י, מפלגת פועלי ארץ ישראל היום 'העבודה'. זה לא היה כינוס של מועצת גדולי התורה. ולא בוועידה של בני עקיבא ולומר דברים כדי למצוא חן. זה כינוס פנימי. חודשיים אחרי פסח. ובספר שנשלח אליי מגנזך המדינה מופיעות תעודות ומסמכים בלבד. "משה שרת ראש הממשלה השני" זה שם הספר ושם ישנו קטע סטונוגרמה – תמליל של דבריו באותו כינוס של חברי מפא"י באותו כינוס של חברים ביוני 65'. הבאתי לכם כמה שורות מאותו מעמד. בעמוד 650 בספר שהוצאי הגנזך: "התארחתי בחול המועד פסח בבית משפחת ידידים. לשולחן הוגש כיבוד והכל היה חמץ. לא רק שלא נגעתי בשום דבר, אלא שעצרתי בעצמי מלברוח מן הבית". שימו לב ללשון ולא רק לתוכן: "נראה לי כי אכילת חמץ איננה סתם עבירה לא דתית אלא התכחשות לעם היהודי. אלפי שנה שומר העם היהודי את יציאת מצרים. וניתן לכך ביטוי ממשי – המצה. המצה היא מוסד, היא שורש של תודעה. ובמשך אלפי שנים שמרה המצה על יישות לאומית ומובהקת מטשטוש גמור, הרי עלינו להמשיך ולשמור על כך גם כיום בישראל".
קדם לו דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון שגם הוא לא הוגדר כאיש שומר מצוות. ב 1937 עשר שנים לפני קום המדינה הוא במגרש הרוסים מלפני 'וידת פיל'. זוהי ועידת חקירה ממלכתית בריטית בראשותו של הלורד פיל, שהוקמה כדי לחקור את המצב בפלשתינה אחרי פרעות 1936. מדובר בוועידה הראשונה שהכריזה על הצורך בביטול המנדט הבריטי הקמת מדינה יהודית בחלק שיועד לה עשר שנים לפני שהאו"ם הכריז על כך בכ"ט בנובמבר 1947. העד האחרון שהופיע בפני הוודיעה היה יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן גוריון. בשיחה איתי בשלושה עשר באפריל 1972, בשדרות בן גוריון אז קראו לזה שדרות קרן קיימת 17 בביתו של דוד בן גוריון. בלמעלה משלוש שעות של שיחה הוא אישר מילה במילה את מה שאני מספר לכם. בסוף הנאום שלו על הקשר שלנו עם ארץ אברהם, שאנחנו צאצאי אברהם והארץ היא שלנו, שואל אותו הלורד פיל: "איפה אדוני נולד?" אני בפולנסק, ענה בן גוריון. 'איפה זה פלונסק?' תהה הלורד פיל. 'בפולניה' השיב בן גוריון. מעניין מאוד אמר הלורד. רוב הנציגים היהודים שהופיעו בפני הוועדה לא נולדו פה. למעט נציגי היישוב הישן שהתגוררו במאה שערים בירושלים. המנהיגים באים לבית שאדם נולד בו ואומרים 'זה הבית שלנו'. ואומרים לו 'תלך מפה'. יש לכם קושאן? שטר בעלות? יש לכם מנדט על פלשתינה שהיא שלכם? מעל דוכן העדים שלידו עמד הניף בן גוריון את ספר התנ"ך. ואמר לפיל 'זה הקושאן שלנו'. 'זה המנדט שלנו על ארץ ישראל'. דיברתי עם פרס ביום חמישי והוא אמר לי שהוא שמע את זה מבן גוריון.
המייפלאוור ויציאת מצרים
המנדט שלנו על ארץ ישראל הוא התנ"ך. אין לנו מנדט אחר. ואז שואל אותו הלורד פיל – "מה הקשר שלכם למורשת הזאת שבשמה אתם מבקשים בעלות על הארץ? יש לכם זיקה למורשת? ואז אמר דוד בן גוריון דבר בלתי נשכח: "הלורד פיל. לפני פחות ממאתיים שנה הגיעו ראשוני המהגרים לצפון אמריקה ואחר הם כבשו את ארצות הברית של אמריקה ברביעי ביולי 1776. המהגרים הללו החלוצים של ארה"ב יצאו מנמל אמסטרדם באונייה שנקראת 'המייפלאוור'. הפרחים של מאי. עד היום הכבוד הגדול ביותר של אמריקאי הוא לומר אני לא מהגר פולני אירי או היספאני. אני מהמייפלאוור. זוהי האצולה של אמריקה. לורד פיל האם מישהו בעולם יכול לתאר לנו את התפריט של שאכלו על פיו על סיפונה של הפייפלאוור? פיל גיחך במבוכה ואמר 'את מי זה מעניין? מה זה חשוב מה אכלו לפני מאתיים שנה אנשים שהיו על סיפונה של אונייה. החושב הוא שבאו לאמריקה וושינגטון, נלחמו בבריטים, וכך הקימו את ארה"ב". ללורד פיל אמר אז בן גוריון 'פחות ממאתיים שנה מאז שהוקמה ארה"ב הגדולה איש לא זוכר מה היה התפריט במייפלאוור, אבל כשאבותיי יצאו מלפני שלושת אלפים שנה ממצרים הם המייפלאוור שלנו והקימו עם יהושוע בן נון את ארץ ישראל – אני ידוע בדיוק מה היה התפריט שם: מצות. ועל התפריט הזה אנו שומרים עד עצם היום הזה".
אנחנו לא דבקים במורשת. איפה מייפלאוור ואיפה יציאת מצרים שלנו. זאת תרבות יהודית. נזדמן לי לפני החג לומר באחת מתחנות הרדיו אמרתי את הדברים הבאים: בעמי אירופה תרבותם משתקפת לא אחת באנדרטאות ובפסלים ברחבות הערים הגדולות. לשוויצרים יש ארץ יפה מאוד. אבל היסטוריה ענייה ביותר. היה להם איזה גיבור אני לא ידוע אם הוא היה אמיתי הוא לא. וילהלם טל. הוא היה צלף. אפשר לחשוב שאצלנו אין צלפים במשטרה או בצבא. או היה צלף ויש את הסיפור עליו עם התפוח על הראש של הילד שהוא פגע בו. אני אומר לכם . אין כיכר, עיר עם פסל של וילהלם טל, אין עיירה בלי 'וילהלם טל שטרסה'. הוא גיבור האומה – צלף. איזה ספר שהוא הוריש לאומה? איזה אוצר תרבות שהוא הנחיל לאנושות? תנ"ך, שישה סדרי משנה, תלמוד. רמב"ם, עשרת הדברות. לבן של נפוליון יש כבר אנדרטאות. ברוסיה על כך צעד ושעל ישנה אנדרטאה ללנין. ומה איתנו – שלוש טבעות בחזית היכל התרבות. כמה צינורות מול בית מאיר – פורצי הדרך לירושלים. מגיעים לבית שערים – פסל של אלכסנדר זייד ששופץ אחרי שהופל. מפחדים מהקאסמים אז לא הולכים לראות את הפסל של מרדכי אנילביץ' ביד מרדכי. ויש את הארי השואג בתל חי. וזה הכל פחות או יותר. איפה ההיסטוריה שלנו? המורשת שלנו? איפה התרבות שלנו? את התרבות של העמים האירופיים מנציחים בבזלת, בארד, בשיש. קודם כל הם יודעים היכן הם יהיו מחר. אנדרטה נייחת, פאסיבית מתאימה לעם שיודע את עתידו והוא שליו על אדמתו.
אנחנו חוץ מאיסור 'לא תעשה לך כל פסל'. שלפעמים מגבילים את העשייה. אבל גם אנדרטאות בלי פסלים לא יכולנו להרשות לעצמנו. שימור כזה של תרבות יהודית. לא בדרך הזאת של פסל ואנדרטה. אף פעם לא ידענו איפה נהייה מחר. רק לפני שישים וחמש – שבעים שנה היינו שלושה וחצי מיליונים בפולין. שלושה וחצי מיליונים שלא היה ספק באשר לזהותם 'מי הוא יהודי' לא הייתה שאלה. היינו מקימים אנדרטאות למשה רבינו, לאברהם אבינו, לדוד המלך? איפה? בוורשה בלודג' בקראקוב? מי היה שומר על הדבר הזה?
למי הם היו מיועדות? לדורות שנכחדו? אבל מי שחושב שלנו אין שימור תרבות יהודית – טעות בידו. אלא שהאנדרטאות שלנו – הם ניידות. איתנו ביחד ולא להיפך. שלשום בערב כמו בא יהודי ואני רואה אותו בעיני רוחי – בא מבית הכנסת במוצאי שבת לילה ראשון של פסח. הוא שלף מהקיטבג, מהצ'ימידן מהמזוודה שלו את האנדרטאות שלו וסידר אותם על השולחן. שלוש מצות – זאת אנדרטה ליציאת מצרים. הבצק שלא הספיק להחמיץ ואנו אוכלים עד היום מצה לזכר ההוויה הלאומית הזאת. הוא מסדר לו גביע ושותה ממנו ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות גאולה. יש קערה של פסח ומצד ימין יש לו זרוע כי בזרוע נטויה הוצאתי אותך. כל ילד אצלנו בחיידר ובגן יודע לדקלם את הפסוקים. כי אנדרטה ניידת הולכת איתנו. תרמיל על שכם שסחבנו איתנו סידור וחומש. פמוטים של שבת ומנורת חנוכייה. מגילת אסתר וקערה של פסח. טלית ותפילין. בשמים להבדלה. והמזוזות. אנחנו לא שומרים תרבות. התרבות היא איתנו חלק בלתי נפרד.
דבר ראשון שיהודי קבל הוראה 'לך לך' אם זה בספרד בימי האינקוויזיציה, בפרעות ת"ח וח"ת, ואם זה במסעי הצלב. דבר ראשון שהוא הכניס פנימה זה תפילין וטלית. את הפמוטים של אימא. זאת תרבות יהודית. לנו יש אנדרטאות ניידות ובזכותם אנו עם חי וקיים".
