זה כבר כמה זמן שאני מאוכזבת ממך ירושלים. אני לא יודעת ממש לשים על זה את האצבע. אולי זה הכבישים ההרוסים. אולי זה העסקים שנסגרים. אולי זה מקומות העבודה המעטים. אולי האפשרויות המוגבלות. אולי מצב הרוח הירוד או המצב הביטחוני. אולי זה מורל נמוך ואולי זו הנהלה חלשה. פשוט לא יודעת. אבל אני רוצה לברר.
לא בגדתי. לעולם לא אבגוד בך. זה לא שיש משהו אחר. אני גם לא רוצה משהו אחר. אני רוצה אותך, ירושלים שלי, אבל השתנית. או אולי את לא משתנה, וזו הבעיה. זה כבר כמה זמן שאת במשא ומתן של עבר אל מול עתיד. אבל אני, ירושלים שלי, אני צריכה עתיד. אני צריכה קצת יותר על מנת להתחייב. אני צריכה אהבה. אני צריכה קבלה. אני צריכה נתינה. אני צריכה שתחייכי אליי גם כשהשמש לא זורחת, ותבכי על כתפי כשאת צריכה להתפרק.
אני צריכה שתדאגי לי, למשפחתי ולחבריי למה שמספיק- משכורת מספיקה, דירה שמספיקה, תעסוקה שמספיקה ומרחב שמספיק לגדל בו את ילדיי. אני צריכה מרחב, ירושלים. לא ממך, בתוכך (את מצחקקת ירושלים? **חיוך/קריצה**. אני פחות!). מרגיש לי שאת לא נפתחת מספיק. שאת לא משתפת אותי במה שקורה איתך. לפעמים זה נראה שאת תקועה במקום ואני זו שמתקדמת, אבל גם מתרחקת ממך. זה קשה לי לומר את זה, ירושלים, אבל זו האמת.
אולי זה לא את, זה אני. הרי את יפה, את מושלמת. אולי זה אני שפשוט לא מצליחה להגדיר. אולי אני השתניתי, אולי התבגרתי, אולי הצרכים שלי השתנו. אולי זו ההבנה שלי שאני לא אצליח לרכוש בך דירה. אולי הדאגה שלי שאנשים בקרבתי כבר חצי שנה לא מוצאים בך עבודה. אולי הדאגה שאת נוטה להסכים עם קולות אחרים, קיצוניים, יותר מאשר איתי. אולי זו העובדה שאת שאננה אליי, והרי כבר הבהרתי כמה אני צריכה תשומת לב.
ונכון, זה לא הוגן לבקש ולא לתת. אבל את יודעת, ירושלים, את הלב שלי נתתי לך. את הלב הנחתי בין חומותייך. בין גנייך. בין כתלייך. ברחובותייך. את הנשמה הענקתי לך, בסיפוריי ובשיריי. הקדשתי לך טור משלך, ירושלים, שהוא רק שלך. וקצת שלי. אני נאבקת עליך, ירושלים שלי, בכל דקה ובכל שנייה. ומתוקף תפקידי אני גם משווקת אותך בכל מקום, ומנסה להשיב לך את המיתוג הנחשק: "ירושלים של זהב".
את יודעת ירושלים, בכל בוקר אני קמה בדירתי (השכורה), מתניעה את מכוניתי (השכורה) ונוסעת 50 דקות לעבודה (כשכירה). עד לא מזמן נסעתי גם למדינה ההיא- שם, על הים- כדי לרכוש השכלה. עד היום אני לא מבינה למה. איך זה שבמשחק הפוקר שלך מול תל אביב, הפסדת את יוקרתך ויוהרתך. והרי את היית הבת הבכורה. זו שעיני העולם נישאו אליה. והיום? את עדיין לבושה בבגדי המלך, אך מסתובבת באווירת נכאים. נותנת לכל כלב או זאב להתקרב. לנשוך. ליטול עוד חלק ממך. כמו חבל מרופט שכל אחד יכול למשוך לכיוונו. עד שהחזק ינצח. ובכן, ירושלים, מי כאן החזק אם לא את?
הרבה וויתרו עליך, ירושלים שלי. זוגות נישאו ועזבו. צעירים מצאו עבודה ונסעו. אבל אני לא, ירושלים. אני לא עזבתי ולא אעזוב. איני מעוניינת לוותר עליך, אבל אני חייבת שתאמרי לי מה עליי לעשות. אילו צעדים עליי לנקוט על מנת שישוב אליך החיוך, ותחזור השמחה. איך הופכים אותך שוב לבירת העולם? איך מחזירים עטרה ליושנה? אני חייבת לומר לך, ירושלים שלי, שאת לעולם לא תפסידי אותי. אבל הלוואי והייתי יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לא להפסיד אותך?
צילום: שרון גבאי
