לפני 15 שנה נטלתי על עצמי את האחריות לערוך מסיבת סיום לשכבה שלי. שנה קודם לכן החליטו בהנהלה כי הם סיימו עם מסיבות סיום מפוארות, שכן זה בזבוז כסף, וגם ככה 70 אחוזים יילמדו יחד בתיכון שמעל. אני ידעתי שאני לא אמשיך בתיכון שמעל, ולכן אספתי את מיטב המוחות והכישרונות וכתבתי את מופע הסיום בעצמי, אותו גם הפקתי וביימתי. מאז כל הזמן חשבתי שמדובר בהישג הכי גדול שלי בחיים.
בשישי הקרוב אני הופכת בת 30. זה מעבר עם המון אמוציות ומחשבות שלי עם עצמי, בסגנון "יחסינו לאן". זה לא קורה לך במעבר מ19 ל20. ואני כבר שנה עושה חשבון נפש. כבר שנה מנסה לחשוב האם הגעתי למקומות שרציתי, מה ההישגים שלי, מה הספקתי ומה יש להספיק (והאם זה יתאים לעשור ה-30 פלוס שלי) מי החברים והמשפחה שלצידי, מי אהבתי והאם אהבתי באמת. הגעתי למסקנה שכל חיי היו שלוש אהבות גדולות אמיתיות שחוויתי, שלא הצלחתי לשחזר אותן בשום מקום אחר: מוסיקה, ירושלים ותקשורת.
האהבה שלי עם מוסיקה, שלא סתם נכתבה ראשונה, היא יקרה מפז. מספר השעות מול המראה, בערבי קריוקי ובמכונית – שבהן אני שרה ורוקדת ומחקה זמרות גדולות- הוא אינסופי. אני אוהבת לשיר. אבל זה לא זה. ומכיוון שאני לא יכולה לעמוד על הבמה ולענג את מאזיניי- בחרתי, במודעות, להיות בצד של הקהל. לתת להם לענג אותי. ומגיל 12 אני הולכת להופעות. הראשונה ששילמתי עליה, והלכתי לבד עם חברה, הייתה של בן ארצי ב"צוללת הצהובה". זיכרון שאני לא אשכח לעולם. הוא הופיע ואני ראיתי את מושא הערצתי ממרחק קצר מאד. הלב דפק והפנים החליפו צבעים מהתרגשות. ואז עלינו לחדר אומנים ופגשנו אותו. הייתי בעננים. מאז ביליתי בהמון הופעות. קשה לאמוד, וקשה לספור. מאד מהר הבנתי שמה שמרגש אותי יותר מהחיים עצמם זה מוסיקה.
את האהבה השנייה שלי אני לא חושבת שאני צריכה כל כך להסביר. ירושלים היא המניע שלי לכתיבת הטור הזה. העיר המדהימה הזו פועמת בעורקיי ותקועה לי בלב. אני מתגעגעת אליה גם כשאני בתוכה. אני נוסעת רחוק ומשתוקקת לחזור. הסינדרום קיים בי וחזק. המזל שלי, שירושלים לא מבקרת אותי על האובססיביות שלי כלפיה. היא לא כועסת עליי שאני תלותית, ההיפך- היא מחבקת אותי ומאמצת אותי לקרבה ועושה הכול כדי שלא אעזוב. ואני לוחשת לה כל בוקר, וגם קצת לפני השינה: "אותך, יקרה, אני לא עוזבת לעולם".
האהבה האחרונה היא האהבה לתקשורת. הבחירות שעשיתי בחיים לווו תמיד באהבה שלי לתקשורת. נדיר לאדם שיעבוד במקצוע שהוא רואה בו כתחביב. מילדות אני כותבת עלונים ועיתונים ומחלקת בבית הספר. רק שיקראו. שם הכול קורה, ואתה כל יום לומד משהו חדש. לכתוב זה משחרר, אבל כשקוראים אותך- זה כבר הגשמת חלום.
אין לי מושג מדוע גיל 30 מפחיד אותי כל כך. השד לא כל כך נורא. ואני יודעת שכשאכתוב את הטור בשבוע הבא, אני אגלה שהשמיים לא נפלו והאדמה לא נפערה. שהגעתי לגיל 30 והעולם עומד על קנו, ושבסה"כ עליי להיות מרוצה, ומאד – יש לי משפחה נהדרת, חברים מקסימים, עבודה כיפית ותואר שני בדרך. ומה לגבי אהבה רומנטית? לאחרונה יצא לי לבחון את הגברים שאיתם יצאתי, ואת אלה שנשארו למרחקים ארוכים. אני מאמינה שלמרות שחשבתי אז שחוויתי אהבה גדולה, בפועל- טרם נשביתי. מה שאני כן יודעת זה שמסיבת סיום של כיתה ט' זה בהחלט לא ההישג הכי גדול ומשמעותי בחיים שלי. המשך יבוא…
