עפר, צבע וגלגול נשמות: המסע הבלתי ייאמן של ברברה היינס אל ליבה של ירושלים

היא גדלה כנוצרייה באוסטרליה להורים ניצולי שואה שהסתירו את יהדותם מתוך פחד משתק, הפכה לבודהיסטית אדוקה במחיצת הדלאי לאמה, וגילתה את שורשיה רק בעקבות שיחת טלפון מפתיעה של בנה המתבגר. בערב פתיחת תערוכת היחיד הראשונה שלה בישראל, "ירושלים בנשמתי" במוזיאון משה קסטל, שוחחנו עם האמנית ברברה היינס על הציורים שעשו איתה עלייה מטקסס, על האדמה הירושלמית שהיא מערבבת לתוך הפיגמנטים – ועל האהבה החדשה שהתחילה בדייט ראשון בין קירות המוזיאון

איתן אלחדז ברק

בערב הפתיחה החגיגי במוזיאון קסטל במעלה אדומים היה נדמה שעבור היינס, התערוכה הזו – באוצרותו של חגי ששון – אינה עוד נקודת ציון ברזומה עשיר שכולל תערוכות במוזיאונים נחשבים בארצות הברית; זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלה בישראל, והיא מסמלת בראש ובראשונה הגעה אל המנוחה ואל הנחלה.

"אני כל כך מאושרת להיות כאן", אומרת לי היינס בעיניים נוצצות במהלך הערב. "ציירתי את ירושלים בארצות הברית במשך 15 השנים האחרונות, ועכשיו אני עושה עלייה יחד עם הציורים שלי – גם הם עושים עלייה. נהגתי לשלוח לעצמי במשלוחים מיוחדים את החול, הסלעים והאדמה מירושלים עד לפלורידה וליוסטון, טקסס, ולערבב אותם לתוך הפיגמנטים שלי. ועכשיו, כולנו חזרנו יחד כדי להיות כאן, בירושלים ובמעלה אדומים. אני מרגישה שחזרתי הביתה, ושהציורים שלי חזרו הביתה".

הסוד שנקבר בסידני והתפוצץ בלונדון

כדי להבין את עוצמת המילים "חזרתי הביתה" כשהן יוצאות מפיה של היינס, צריך לחזור אחורה אל ביוגרפיה שנשמעת כמו תסריט הוליוודי עוצר נשימה.

היינס נולדה בגרמניה בשם ברברה פריטשה, להורים ששרדו את אימי מלחמת העולם השנייה. אביה, רולף אוטו יוליוס, שירת בחיל האוויר הגרמני עד שנתגלה כי אימו יהודייה; הוא סולק מהצבא כ"חצי יהודי", נכלא, והצליח להימלט באחד הלילות מצעדת מוות ביער. את שנות המלחמה שרד במסתור יחד עם אמה של ברברה, אורסולה. בתום המלחמה, מתוך חוסר יכולת להביט בעיניהם של שכניהם הגרמנים ומתוך אימה קיומית משתקת שהשואה עלולה לחזור על עצמה, ארזו ההורים את מטלטליהם והיגרו לקצה השני של העולם – לפרוורים הצפוניים והאנגלו-סקסיים של סידני, אוסטרליה.

שם, רחוק מכל קהילה יהודית, החליטו ההורים לקבור את זהותם. ברברה ואחותה גדלו כנוצריות לכל דבר. בימי ראשון הן נשלחו לכנסייה המתודיסטית ("זה היה בייביסיטר בחינם להורים שלי", היא משחזרת בחיוך), ובבית הספר הציבורי השעה האהובה עליה הייתה שיעור דת נוצרית, שבו גמעה בשקיקה את סיפורי התנ"ך ואבות האומה – מבלי לדעת שהיא קוראת את ההיסטוריה הפרטית של דמה שלה. בבית דיברו גרמנית מתובלת במילים משונות שהמורה בבית הספר טענה שאינן קיימות בשפה הגרמנית; אימה של ברברה פטרה זאת כ"ניב מקומי מסקסוניה", אך בדיעבד התברר כי היו אלו שרידים עיקשים של שפת היידיש שסירבו להימחק.

בגיל 22, אחרי לימודים באוניברסיטת סידני, הגיעה לביקור ראשון בישראל עם קבוצת מורים ותלמידים, וכבר אז חשה משיכה בלתי מוסברת לארץ. בהמשך נישאה לבעלה המנוח ג'רלד, איל נדל"ן ואיש עסקים, והשניים חיו בטקסס ובלונדון. אלא שהחיפוש הרוחני של ברברה הוביל אותה דווקא למזרח הרחוק: במשך כעשרים שנה הייתה בודהיסטית אדוקה, תרגלה מדיטציה, נסעה לריטריטים בטיבט ובבהוטן, למדה באופן אישי אצל הדלאי לאמה ואף כיהנה בוועדות הרשמיות של ארגוניו.

ואז, מתחת לשכבות השלווה הבודהיסטית והחינוך הנוצרי, תקתקה מה שהיינס מכנה "פצצת זמן גנטית" – ה"פינטעלע ייד" (הנקודה היהודית). מי שהפעיל אותה היה בנה הצעיר, טרבור. בגיל 14, מתוך מחקר עצמאי בספרי היסטוריה ודת בלונדון, הודיע הנער לאימו כי מצא סתירות בנצרות וכי האמת נמצאת במקור – ביהדות. כשטרבור התקשר לסבתו בת ה-80 באוסטרליה כדי לבשר לה שהוא רוצה להתגייר, הסכר נפרץ. הסבתא נשברה וחשפה את הסוד שנשמר תחת זיוף מסמכים וצלבים במשך עשורים: לא רק סבתו של האב הייתה יהודייה, אלא גם אימה וסבתה של האם. טרבור ניתק את הטלפון, הביט באימו ההמומה ואמר לה: "אמא, זה אומר שאת בעצם יהודייה".

כשבמקביל גילתה אחותה במחקר גנאלוגי שלפחות 86 מבני משפחתן המורחבת נרצחו בשואה, נפלה בהיינס החלטה גורלית. "הבנתי שהמורשת שלי נשללה ממני בגלל אדולף היטלר", שיתפה, "ושאלתי את עצמי – האם אני הולכת לתת לדיקטטור מטורף לקבוע את העתיד שלי ואת הירושה שלי?". היא פשטה את הגלימות הבודהיסטיות, החלה ללמוד תורה, הלכות כשרות ושבת, והפכה ליהודייה אורתודוקסית שומרת מצוות, כשבעלה האגנוסטי תומך בה באהבה ואף נוסע לאט במכוניתו בלילות שבת ברחוב המקביל כדי להאיר לה בפנסים את דרכה לבית הכנסת ולחברים.

אנטומיה של ציור: אימפרסיוניזם רוחני בצבעי אדמה

המפנה הביוגרפי המטלטל הזה לא נשאר רק בחדרי הלב ובמטבח הכשר; הוא ארגן מחדש את המבט האמנותי של היינס, שלמדה בעברה ב-New York School of Interior Design ובמכון פראט (Pratt Institute) היוקרתי בניו יורק. כשמתבוננים מקרוב בשלוש מיצירות המופתיות המוצגות כעת במוזיאון קסטל, אפשר לראות בבירור כיצד סיפור חייה, הרוחניות המדיטטיבית שלה והגעגועים לציון מתורגמים לשפה חזותית מהפנטת.

באחת היצירות המרכזיות בתערוכה (ציור קנבס אופקי רחב יריעה), מתארת היינס התקהלות אנושית צפופה למרגלות הכותל המערבי. בחלקו העליון של הבד, אבני הכותל העצומות מצוירות כמשטחי צבע בגווני אוכרה, חול, זהב עמום וחמרה. בין החריצים מבצבצים כתמי ירקרק-טורקיז של צמחיית הצלף הירושלמית, שנראים כסימני חיים עיקשים הפורצים מתוך הסלע העתיק – ממש כמו הזהות היהודית של משפחתה שפרצה מתוך השתיקה. בחלק התחתון, המון המתפללים מצויר במשיכות מכחול אנכיות, מהירות, כמעט קליגרפיות, בגוונים כהים של חום, שחור, כחול ולבן. הדמויות אינן מפורטות; הן מתמזגות זו בזו ונראות כנוזלות או צומחות מתוך האדמה עצמה.

ביצירה מונומנטלית אחרת, הבנויה כטריפטיכון (ציור המחולק לשלושה לוחות אנכיים צמודים), היינס לוקחת את מוטיב הכותל והמתפללים שלב נוסף אל תוך המופשט. כאן הקיר כבר אינו רק קיר אבן, אלא מארג רב-שכבתי עשיר של מרקמים ושברי צבע בגווני תכלת שמימי, ורוד עתיק, כתום-אדמה וצהוב חם. כשמתקרבים אל הבד, מגלים כי בתוך שכבות הצבע והאדמה חרוטות ומשולבות אותיות עבריות ומילים קדושות – כמו שם השם ("יהוה") ושברי פסוקים – המופיעות ונעלמות כמו סודות עתיקים מתחת לפני השטח. החלוקה לשלושה לוחות יוצרת תחושה של "ארון קודש" מודרני או חלונות ויטראז' של היכל תפילה.

היינס מציירת את 'ירושלים של מעלה', את ההשתוקקות אליה, את 'תשעה קבין של יופי'. זו אינה ירושלים של 'מלחמות היהודים' או המאבקים היומיומיים. זוהי 'ירושלים של זהב' . 'סינדרום ירושלים' במובן היפה ביותר שניתן לעלות על הדעת

בדומה לצייר האנגלי הרומנטי ויליאם טרנר לסדרת ציורי הקתדרלה של קלוד מונה, היינס אינה מתעניינת בתיעוד אדריכלי יבש וריאליסטי של ירושלים. האור אצלה הוא הגיבור הראשי; הוא ממיס את קווי המתאר של האבנים והמבנים, והופך את הנוף לחוויה רגשית ורוחנית ("ניסיתי לתפוס לא רק כיצד נראית ירושלים, אלא איך היא מרגישה"). השימוש במשטחי צבע רחבים, בטפטופי צבע אנכיים ובהשטחה של הפרספקטיבה באזורי האבן והשמיים מזכיר את עבודות השגב של מארק רותקו  שביקש לעורר חוויה דתית-מדיטטיבית דרך שכבות צבע מנצנצות

הבחירה של היינס לערבב אדמה, חול ואבנים כתושות מגינתה בירושלים ומאדמת הארץ ישירות לתוך פיגמנט השמן, מחברת אותה ישירות אל מסורת "אמנות החומר" האירופית והישראלית – ובראשה משה קסטל, שבמוזיאון שלו היא מציגה. בעוד קסטל (יליד ירושלים) טחן אבני בזלת ויצר תבליטים כנעניים-קבליים, היינס (שעשתה דרך חובקת עולם אל העיר) משתמשת באדמה כעוגן פיזי של שייכות. כאשר היא שלחה לעצמה שקיות אדמה מירושלים לסטודיו בטקסס ובפלורידה, הציור הפך עבורה לטקס של שיבה

"אני ילידת המקום הזה – מגלגול קודם"

החיבור המיסטי הזה בין מזרח למערב, בין עבר להווה, בא לידי ביטוי מרגש בשיחה שלנו בערב הפתיחה. כשאני מציין בפניה בחיוך את כברת הדרך הארוכה שעברה במשך שנים רבות עד שהגיעה להתגורר בירושלים בשנתיים האחרונות, היינס מחייכת, מישירה מבט עמוק אל המצלמה ומשיבה במשפט שמזקק את תפיסת עולמה כולה:

"כן, אבל אני ילידת המקום הזה מתקופת חיים אחרת, מגלגול קודם", היא אומרת בביטחון שליו. "וזה לא קיים רק בחשיבה הבודהיסטית – זה נמצא גם במחשבה היהודית, יש לנו גלגול נשמות! הרב שלי מאספן, שנמצא כאן הערב, הוא זה שלימד אותי את זה".

המשפט הזה שלה אינו רק אנקדוטה מקסימה; הוא המפתח להבנת דמותה של היינס. היא לא מחקה את עשרים שנותיה בבודהיזם, אלא ארגה את יכולת ההתבוננות הפנימית והמדיטציה אל תוך עולם הקבלה, החסידות והאמונה היהודית.

והאריגה הזו הולידה גם סיפור אהבה מופלא, שנסגר במעגל מושלם בדיוק באותו אולם שבו תלויים כעת ציוריה. בשנת 2020 הלכה לעולמו בעלה הראשון, ג'רלד. היינס מכרה את ביתה בטקסס, עלתה לישראל ורכשה דירה בבית טמפלרי עתיק במושבה הגרמנית בירושלים (קטע היסטורי אירוני ומדהים עבור בתם של פליטים מגרמניה). במאי 2025, דרך שידוך של מחותניה הישראלים, הכירה את הרב ד"ר נתן אופיר, חוקר יהדות המלמד בין היתר מדיטציה יהודית.

לאן לקח אותה ד"ר אופיר לדייט הראשון שלהם ביוני 2025? למוזיאון משה קסטל במעלה אדומים. "זה היה ביקור ודייט מקסים", סיפרה היינס, "דיברנו על מדיטציה יהודית… הרגשתי שאני מכירה אותו מאז ומעולם". בהמשך נסעו השניים לברצלונה בעקבות מחקרו של אופיר על הרמב"ן, ושם – בדיוק באתר ההיסטורי שבו הגן הרמב"ן על היהדות בוויכוח ברצלונה המפורסם במאה ה-13 – כרע אופיר ברך והציע לה נישואים. במאי 2026 הם נישאו, וכיום הם בונים את ביתם המשותף במעלה אדומים, ממש בסמוך למוזיאון שבו ניצתה אהבתם.

ניצחון הרוח והצבע

כשברברה היינס עומדת במרכז מוזיאון קסטל, לבושה בז'קט בהיר ואלגנטי, עונדת תכשיטי זהב ואבן טורקיז על אצבעה, ומסביבה ציורי הענק של הכותל וירושלים הטבולים באדמת הארץ, אי אפשר שלא לחשוב על הוריה המנוחים בסידני. הם, שפחדו אפילו להגות את המילה "יהודי" בחדרי חדרים שמא השואה תחזור, העמידו שושלת שבה כל ילדיה של ברברה נשואים לבני זוג יהודים וישראלים, והיא עצמה עומדת כעת בגאווה מול קהל ישראלי נרגש בבירת העם היהודי.

"ירושלים בנשמתי" היא סיפור אהבה חוצה גלגולים, יבשות וזהויות ומבחינת העוסקים בדבר היא מבהירה שזהות לא ניתנת למחיקה. כך שגרגר אדמה מירושלים יכול לחצות אוקיינוסים כדי לקרוא לצייר שלו הביתה, ושבסופו של דבר – גם אחרי מסע שעובר דרך כנסיות בסידני, מנזרים בטיבט וסטודיו בטקסס – הנשמה אליבא דה היינס – תמיד יודעת לנווט את דרכה חזרה אל המקור.

מידע לקוראים:

• התערוכה: "ירושלים בנשמתי" – ברברה היינס | אוצר: חגי ששון.
• מיקום: מוזיאון משה קסטל לאמנות, מעלה אדומים.
• תאריכי תצוגה: 16 באוקטובר 2026 עד 31 בדצמבר 2026.
• שעות פתיחה: ימים א'–ג', ה' בין השעות 10:00–16:00; יום ד' בין השעות 12:00–20:00.