במערכה על הרוח הישראלית, הנקרעת בין פופוליזם מימין לפירוק מְאַכֵּל משמאל, התכנסו ביער ירושלים אנשי הגות ומדע הרחק מרעשי מלחמת התרבות. הם סירבו להיכנע לניכור של מגדל השן מזה, ומאנו לשמש כמקהלת חנופה לשלטון מזה. ובין זה לזה הציבו חלופה אחת: התייצבות אמיצה לצד הציבור הישראלי בשעתו הקשה ביותר
איתן אלחדז ברק
במרכז הקונגרסים הבינלאומי בבנייני האומה, תחת שנדלירים כבדים והבזקי מצלמות, רחשה ועידת השמרנות הלאומית הבינלאומית. זה היה מופע כוח פוליטי עתיר תקציב: שרי ממשלה בכירים, מנהיגי ימין מאירופה ומארצות הברית, פעילי תנועת 'אם תרצו', שגרירים וחוקרים שהתכנסו לתרגם את הרעיון הלאומי לשלטון, לתכנן לוחמה משפטית ולחגוג את ניצחון המחנה במלחמת התרבות.
אך במרחק נסיעה קצר משם, במורד המתפתל אל עמק יער ירושלים, בין עצי האורן והטרסות השקטות של מרכז ציפורי, התחוללה דרמה שונה בתכלית. שם, ביוזמת מכון אוריין ומרכז ריבוא, התכנסו כמה עשרות חוקרים, סוציולוגים, משפטנים ופילוסופים ליום עיון שנשא כותרת כמעט חתרנית: "אינטלקטואלים משרתים".
אם בבנייני האומה חגגו את כיבוש מוקדי הכוח, בציפורי ביקשו לחקור את גבולותיו של המצפון. איש לא חילק שם ציונים לממשלה ואיש לא חיפש כותרות לערוצי הטלוויזיה. תחת הצל הכבד של שבעה באוקטובר, מתוך מועקת השכול והצלקות שנותרו מן הקרע החוקתי של 2023, נאספו באי הכנס לברר שאלה שנדחקה זה מכבר לשוליים: מהו תפקידו של איש המחשבה כשהבית סביבו עולה בלהבות? האם ייעודו להסתגר בטהרנות של מגדל שן מנוכר, להתגייס כחייל תעמולה בשירות מחנהו, או שמא קיימת דרך שלישית – תובענית וכואבת פי כמה?
המבט מן המרפסת: ד"ר צבי לובושיץ והברית השבורה
על מרפסת האבן הרחבה של מרכז ציפורי, הצופה אל הנוף הפתוח של הרי יהודה, עמד ד"ר צבי לובושיץ, שותף-מייסד של מכון אוריין והאיש שהיה הרוח החיה מאחורי הכנס כולו. לובושיץ, חוקר צעיר בעל חזות צנועה, לא נשמע כמי שבא לחלק מניפסטים פוליטיים. קולו שקט, מדוד, אך דבריו חשפו את השבר העמוק שהניע את המפגש.
"האקדמיה הישראלית הוקמה במקור כחלק בלתי נפרד מן החזון הציוני," פתח לובושיץ. "דוד בן-גוריון ראה באוניברסיטה זרוע אורגנית של המפעל הלאומי, בדיוק כמו ההתיישבות ובדיוק כמו צה"ל. אבל בעשורים האחרונים ראינו תהליך הפוך: התנתקות של מדעי הרוח והחברה מן החברה הישראלית, ולעיתים אף ראיית הציונות כפרויקט קולוניאלי שיש לפרק. אינטלקטואלים רבים אימצו עמדה של זרות, עד כדי שיתוף פעולה עם החרם האקדמי הבינלאומי שמפנה לישראל כתף קרה".
לובושיץ הסביר כי השותפות בין מכון אוריין, המבקש להיות "בית ציוני באקדמיה", לבין מרכז ריבוא, המייצג את תנועת "ברית המשרתים", נועדה להציב חלופה לשני טיפוסים מעקרים שהשתלטו על הזירה: "מצד אחד, האינטלקטואל המנוכר – זה שאיבד כל קשר לסיפור הציוני ופועל לפרק אותו מבפנים; ומצד שני, האינטלקטואל המגויס – זה שמשעבד את כישוריו לאינטרסים מגזריים, מפלגתיים או שלטוניים צרים. כנגד שניהם אנחנו מבקשים להעמיד את 'האינטלקטואל המשרת': אדם בעל יושר אינטלקטואלי ואחריות ציבורית, שאוהב את עמו ומחויב לקיומה של המדינה, אך מחזיק בעין ביקורתית חדה שאינה מהססת להתריע ולהזהיר כשיש כשלים".
כשנשאל על 'מלחמת האליטות' הניטשת בישראל – בין ההגמוניה הישנה לאליטה השמרנית-דתית הצומחת – סירב לובושיץ להתמסר לשבלונות הבינאריות. "אני אמנם שייך באופן אישי לציונות הדתית, אבל כשמביטים בתמונה הרחבה רואים שתי קבוצות שנאבקות בעיוורון, מבלי שאף אחת מהן רואה את נקודות העיוורון של עצמה. הניכור בשמאל מצד אחד והפופוליזם בימין מצד שני הם שתי רעות חולות שפוגעות בנו במידה שווה. מה שאנחנו מחפשים הוא תנועה של התחדשות ציונית, של רוח צעירה שמתעוררת מאז שבעה באוקטובר ומבקשת להתעלות מעל מחלוקות שמחריבות את הבית".
וידויו של איש הרוח המגויס: ד"ר אסף שגיב
אם דבריו של לובושיץ על המרפסת הניחו את היסודות ליום העיון, הרי שהרצאת הפתיחה באולם "שקד" שנשא אסף שגיב, תחת הכותרת "הרוח המגויסת", הייתה אנטומיה חסרת רחמים של השבר מבית. שגיב, עורך מיתולוגי שעמד בראש כתב העת המוביל של הימין הרעיוני – תכלת ועורך ספרי עיון בהוצאת שלם – דיבר מתוך שבר אישי עמוק.
הוא פתח בשרטוט הנוף האינטלקטואלי שנקרע בין שתי דמויות מעקרות: "הטכנוקרט הרעיוני" – פקיד המחשבה שצמח במכוני המחקר, המייצר סדרתית ניירות עמדה, מדדים כמותיים ותדריכים לחקיקה ותקציב, תוך אובדן היכולת לחשוב לעומק; ומולו "הפאנדיט" – הפרשן הטלוויזיוני וכוכב הרשתות, ה"קיפוד" של ישעיהו ברלין, שיודע רק דבר אחד גדול, ממתג אותו בעמדה נחרצת הידועה מראש, ופולט אותו בחדות של שלוש דקות בפאנל חדשות מבלי להותיר מקום לספק או עידון.
אך רגע השיא בדבריו התרחש כאשר סובב את המראה אל עבר המחנה שלו. "הייתי שם," אמר שגיב. "אני זוכר את מאמר המערכת בגיליון הראשון של השילוח, שפתח בהכרזה: 'יש מלחמת תרבות בישראל'. פקעו כל תופי הטמטם. והשאלה שאנחנו חייבים לשאול היום היא: האם ההכרזה הזו הייתה מועילה? המחיר שנגבה מאיתנו היה החלפת הטיעון והבירור העובדתי במסגור זהותי. השאלה 'מה נאמר' פינתה את מקומה לשאלה 'מי אמר'. לפי עמדתו של אדם בסוגיית הוועדה לבחירת שופטים יכולת לנחש למי הוא מצביע, איפה הוא גר ובאיזה ערוץ הוא צופה. הטיעונים לא נועדו לשכנע איש; הם נועדו לסמן שייכות. איש הרוח, שתפקידו היה לסבך את התמונה, להכניס ספק, להראות את הצד השני – הפך לחייל במערכה".
כדי להעמיק את הניתוח, העמיד שגיב עימות מאלף בין תיאודור אדורנו, נביא ה"שלילה המוחלטת" של אסכולת פרנקפורט (שראה בכל מוסד מנגנון של ניכור וכפייה), לבין האנתרופולוג השמרני ארנולד גהלן. גהלן טען בעימות רדיופוני ב-1965 כי האדם הוא ביסודו "יצור חסר" – שברירי ונטול אינסטינקטים סגורים, הזקוק למוסדות שישמשו עבורו "קביים" ויעניקו לו הקלה מעומס ההכרעה המתמיד. בלי מוסדות, האדם פשוט קורס. גהלן הודה בצניעות כי מה שהוא מחפש במציאות אינו אוטופיה, אלא "עניין הגון ומכובד שאפשר לשרת אותו". "האם הציונות איננה עניין הגון ומכובד שכזה?", שאל שגיב. הוא הראה כיצד האקדמיה הישראלית אימצה את אדורנו ועברה מביקורת מתקנת לביקורת מפרקת, בעוד שהימין השמרני שקע באשליות שוק ותועלתנות עיוורת עד שחטף את מהלומת ה-Woke Capitalism.
המוצא, טען שגיב, נעוץ בשיבה אל "השפה הפואטית". בהשראת פרסי ביש שלי הזכיר את טירטאיוס – המורה הצולע שנשלח מאתונה לספרטה המדממת במלחמת מסיניה השנייה. טירטאיוס לא הביא תוכניות קרב בירוקרטיות; הוא חיבר שירי לכת שהפיחו בלוחמים רוח קרב, ליכדו קהילה שסועה והעניקו משמעות להקרבה. "אומה במאבק קיומי אינה יכולה לשרוד על רציונליזם יבש וטבלאות אקסל," סיכם שגיב. "מה שחסר לנו כעת הוא שפה פואטית שתדע לשאת סתירות, להכיל שכול, ולהגדיר מחדש מהו הטוב המשותף לעיר ולכל העם".
המדען בחפירות: פרופ' דני אורבך ומלחמת הנתונים
בשעות אחר הצהריים, באותו אולם עצמו, עלה לבמה פרופ' דני אורבך. אם שגיב ביקש לעורר את הדמיון הפואטי והמיתוס, אורבך בא להציב את האזמל האמפירי החד ביותר. היסטוריון צבאי מן האוניברסיטה העברית, חד-לשון ונטול גינונים, אורבך סירב בתוקף להתמסר לרומנטיקה לאומית.
בשיחתו עם עוז בינון ("על החבל הדק בין שייכות להטיה"), פירק אורבך את מושג האינטלקטואל המשרת לגורמים: "שמונים אחוזים מתפקידו של אינטלקטואל משרת," פסק אורבך בקור רוח אנליטי, "הם קודם כול לעשות מדע טוב. מדויק, ביקורתי, חסר פניות וללא שום קשר לתועלת הציבורית המיידית. רק עשרים האחוזים הנותרים מוקדשים לשירות החברה שמממנת אותך".
הוא ציטט את סטנלי פיש ("הצל את העולם בזמנך החופשי") והזהיר מפני גיוס מוקדם של המחקר למטרות אידיאולוגיות. תפקיד החוקר אינו ללטף את האגו הלאומי; ערכו המוסף הוא מחויבותו לחשוף אמת עובדתית שאינה ידועה מראש.
בניגוד לתפיסתו של שגיב (שנשענה על בלומנברג וראתה במיתוסים מנגנונים מכונני משמעות), הציב אורבך את העובדות האמפיריות כחומת המגן הבלעדית: "החדשות הרעות הן שרוב האנשים בעולם לא משתכנעים מעובדות אלא מנרטיבים רגשיים," הודה אורבך. "אבל נרטיב שמבוסס על שקר – סופו להתרסק. קחו למשל את מלחמת המידע סביב אספקת המזון לעזה. חוקרים בינלאומיים בולטים, כמו אלכס דה-וואל, הפיצו בעולם עלילה על הרעבה מכוונת חסרת תקדים. כשישבנו לבדוק את הנתונים היבשים באתר האו"ם ובמשרד הבריאות הפלסטיני, התברר שישראל הכניסה יותר משאיות ויותר קלוריות ממה שהיה שם לפני המלחמה. אם אתה בונה נרטיב על שקר, הטיעון שלך יקרוס. האמת המדעית היא הנשק היחיד שמחזיק מעמד לאורך זמן".
אורבך נגע ללא מורא בעצב החשוף של האקדמיה: "הציפייה הלגיטימית שלי מאיש אקדמיה ישראלי היא שההטיה הרגשית שלו תהיה לטובת עמו ומדינתו. אם עולה חשד לפשע מלחמה של צה"ל, החוקר מחויב לחקור אותו ביושר מוחלט, אך הלב שלו צריך לקוות שהראיות יוכיחו שהחשד מוטעה. מה שקורה בחלקים מסוימים באקדמיה הישראלית הוא תופעה הפוכה: הטיה שיטתית לרעת הבית, הזדהות רגשית עם האויב, מה שמכונה אויקופוביה". הוא דחה את מיתוס הטוהר המוסרי של חוקרים אנטי-ממסדיים, והזכיר כי להאשמות בג'נוסייד יש תגמול אישי עצום בשטיחים אדומים באוקספורד ובקיימברידג'. "ברגע שחוקר מחליט מראש שהמדינה אשמה, או אומר משהו ביודעין שאינו נכון כדי לשרת מטרה פוליטית – הוא מפסיק להיות חוקר. הוא הופך לתועמלן".
קולות מן השברים: משפט, מוסר ואזרחות
העוצמה של יום העיון בציפורי נבעה מכך שהפולמוס בין הפואטיקה של שגיב לאמפיריציזם של אורבך נפגש עם שורה של חוקרים שניסו לתרגם את מושג השירות לשדות חברתיים קונקרטיים:
פרופ' נטע ברק-קורן הדגימה כיצד מחקר משפטי וסוציולוגי בין-תחומי שימש כלי עבודה חי בצוותי המומחים שהתמודדו עם המשבר החוקתי ב-2023, והבהירה כי שאלות חוקתיות אינן יכולות להיפתר באזמל משפטי צר המנותק מסוציולוגיה ומדעי המדינה.
פרופ' חנוך בן-פזי העניק ממד של עומק מוסרי למבוכת הימים שלאחר שבעה באוקטובר. בהשראת "סוכת השלום" הפרוצה של עמנואל לוינס, תיאר את שתיקתו הראשונית של איש הרוח מול הטבח, העלה את זעקת ירמיהו "מֶה עָשִׂיתִי" לחשבון נפש, והציב את חובת הניסוח של "תקווה רחוקה" – אחריות לבניית פניה המוסריים של ישראל עשורים קדימה, מתוך ההריסות.
ד"ר יגאל ליברנט הזהיר מפני הפיכת הליברליזם לדוגמה אוטופית מקודשת. בהשוואה בין לוק לפרנקלין, הזכיר כי החירות איננה מתת שמיים מובטחת אלא מבנה שברירי הדורש ריסון, מוסדות והכרה במחירי המציאות.
אלי רוטנברג הביא את מודל "התצפיתנית" בצה"ל כסמל לאזרחות שיש בה אחריות קונקרטית על נתח מהאינטרס הציבורי (Res Publica) והתחככות במערכות כוח, כחלופה לתיאוריות המנותקות.
דריה שלייפר ויובל סימן טוב שרטטו את הדרך לגישור על התהום הפעורה בין האליטות המסתגרות לבין העם, תוך קריאה לכינונה של מנהיגות רעיונית המכבדת את הדמוס הישראלי ופועלת מתוך תשוקה רגועה לאמת.
ארבע שאלות היסוד: חותם הנעילה של אלון שלו
בשעת בין ערביים עלה אלון שלו (מכון אוריין) לחתום את יום העיון. נאומו הניח תשתית פילוסופית מהודקת שהקבילה בין שאלת היסוד של האדם היחיד ("כיצד עליי לחיות?") לבין תפקידו של האינטלקטואל המשרת עבור החברה בכללותה.
כשם שהאדם נדרש לדעת את עצמו ללא הונאה, לברר מי ראוי שיהיה, להכיר בחובותיו כלפי האחר ולרכוש מידות טובות – כך הגדיר שלו את האינטלקטואל המשרת כמי שמסייע לחברתו להתמודד עם ארבע שאלות היסוד הלאומיות:
- מי אנחנו? – סיוע לחברה להתבונן בעצמה ביושר, להכיר את שורשיה, כוחותיה וחולשותיה ללא כזב אידיאולוגי.
- מה עלינו להיות? – עיצוב אמות המידה הראויות והחזון הערכי שאליו על האומה לשאוף.
- כיצד עלינו לנהוג ביחס לאחרים? – בירור גבולות הכוח והחובות המוסריות, פנימה בין חלקי העם והחוצה מול העולם.
- איך נצליח להיות כך בפועל? – תרגום החזון למבנים מוסדיים, הרגלים אזרחיים ותרבות פוליטית בת-קיימא.
דבריו של שלו הבהירו כי אינטלקטואל משרת אינו מטיף מוסר מנותק, ואינו פקיד שלטוני; הוא איש מחשבה הקשור בעבותות גורל לעמו, המלווה אותו בבירור העמוק של תכלית חייו.
אפילוג: הבחירה בין שני הרים
כשעזבו המשתתפים את מרכז ציפורי אל תוך הלילה הירושלמי הקריר, עמדה הבירה במלוא מתח ניגודיה.
בבנייני האומה הסתיימה ועידת השמרנות במחיאות כפיים רמות של פוליטיקה מנצחת: קואליציות בינלאומיות של ימין שמרני, הבטחות לכיבוש מוקדי הכוח, שפה בינארית של ניצחון והכרעה. זהו כוח ממשי הפועל בשדה הפוליטי הקונקרטי.
אך במרכז ציפורי נוסחה באותו יום תביעה עמוקה פי כמה. שם הובן כי כוח פוליטי נטול עומק רפלקסיבי הופך במהרה לבירוקרטיה אטומה או לפופוליזם אלים; וכי מחקר אקדמי נטול שייכות ואחריות מוסרית מתנוון לכדי תעמולה או תיעוב עצמי.
האינטלקטואלים שהתכנסו בציפורי – מאורבך האמפיריציסט הקפדן, דרך שגיב המחפש את שירת טירטאיוס, ועד לובושיץ הקורא לבית ציוני באקדמיה – הציעו מודל נדיר ושברירי: אינטלקטואל שמסרב למכור את נשמתו לשלטון, אך מסרב באותה מידה להפנות עורף לעמו בעת צרה. זו הייתה רק "סנונית ראשונה". אך באקלים הישראלי הסוער של שנת 2026, ייתכן שזו הייתה אחת הסנוניות החשובות ביותר שבישרו את בואה של התחדשות רוחנית עמוקה.
