כשהכרזות ענקיות הטכנולוגיה על בינה מלאכותית כללית ממלאות את חלל ההווה, תערוכה נדירה בספרייה הלאומית מחזירה אותנו אל הרגע שבו אסטרונומיה, רפואה, קבלה וכישוף נכתבו בדיו, בסתר ועל סף המוקד. מסע בין כתבי יד ודפוסי-ערש יקרי ערך – אל הגרעין הבלתי ניתן לשכפול של התודעה האנושית.
איתן אלחדז ברק
בחלל האפלולי והמוקפד של אולם התערוכות בספרייה הלאומית בירושלים שוררת דממה סמיכה, כמעט נזירית. מאחורי תיבות זכוכית משוריינות ובקרת אקלים קפדנית, נחים דפי קלף שהצהיבו בחן, שרטוטים קוסמולוגיים מורכבים וספרי דפוס-ערש (אינקונבולה) שנצרבו בידי מאות שנות תהפוכות היסטוריות. התערוכה, הנושאת את השם הטעון "שאלת השאלות: על סודות היקום והקיום", מקבצת יחד את נכסי הצאן ברזל של המחשבה האנושית: כתביהם המקוריים של אבן סינא ואבן רושד, שפינוזה ורס"ג, גלילאו, קפלר וניוטון.
התזמון של פתיחת התערוכה מעניק לה רובד אירוני ומטלטל. בדיוק בשבוע שבו ענקיות הטכנולוגיה אנבידיה ו-OpenAI מכריזות על פסיעה מעשית לעבר מה שהן מגדירות כעידן ה-AGI (בינה מלאכותית כללית) – עידן שבו מודלי ענק מעבדים במילי-שניות את סך הידע האנושי – עומד המבקר הירושלמי מול דפים שנכתבו טיפה אחר טיפה, לאור נר מהבהב.
המפגש בין האלגוריתם שיודע הכול לבין האדם שנאבק לחלץ פירור של אמת מתוך האפלה, מציב סימן שאלה תרבותי נוקב: מה מבדיל בין מנוע שמפיק תשובות לבין רוח שמסרבת להפסיק לשאול?
דיו ספוגה בדם: המחיר הקיומי של החשיבה
הרושם המיידי שמכה במתבונן מול המוצגים הוא המשקל הפיזי, כמעט הגופני, של הידע. בעולם הדיגיטלי, מידע הוא מוצר מדף זול, נטול חיכוך ומשולל סכנה. עבור אנשי האשכולות של ימי הביניים והרנסנס, כל אות הייתה הימור על חייהם.
אי אפשר להביט בעותק המקורי של "מאמר תאולוגי-מדיני" שחיבר ברוך שפינוזה ב-1670 בלי לחוש את צינת החרם. שפינוזה, שנודה מקהילתו באמסטרדם תחת נוסח חרם מחריד, פרסם את החיבור בעילום שם וזייף את מקום הדפוס כ"המבורג" כדי לחמוק מעין השלטונות. זיהוי האלוהות עם חוקי הטבע, לצד הדרישה הנוקבת לחופש מחשבה וביטוי במדינה, הפכו את ספרו לאחד המושמצים והנרדפים באירופה – חיבור שנשרף ונגנז על ידי ממסדים דתיים מכל הקצוות.
טרגדיה דומה, אם כי פחות מוכרת, מרחפת מעל לוחות הכוכבים המדויקים של האסטרונום והמתמטיקאי הטימורי אולוג בג. בן המאה ה-15, נכדו של טימור לנג, הקים בסמרקנד מצפה כוכבים חסר תקדים וחישב את משך השנה הטרופית בדיוק מסמר שיער – סטייה של פחות מדקה מהמדידה הלוויינית של ימינו. אולם השליט שהעדיף את תנועת גרמי השמיים על פני מזימות החצר שילם על כך בחייו: הוא נרצח באכזריות בהוראת בנו שלו, שביקש לכבוש את כס השלטון.
לצדם ניצב ספרו המונומנטלי של יוהנס קפלר, "הרמוניית העולם" (1619). בעודו מנסח במדויק את חוקי התנועה הפלנטרית ומאזין ל"מוזיקת הספירות" השמיימית – רעיון שנחרט לימים על גבי תקליט הזהב שנשלח לחלל בגשושית וויאג'ר – נאלץ קפלר להשעות את עבודתו המדעית כדי לנהל מאבק משפטי עיקש ולהציל את אמו הקשישה מלהישרף חיה באשמת כישוף. המדע לא צמח בוואקום סטרילי; הוא פילס את דרכו דרך חדרי חקירות וסמטאות בוציות של בערות.
דפוסי עריסה ומסעות אל הלא נודע
מבחינה מוזיאלית וביבליופילית, האוסף המוצג בתערוכה כולל נכסים שהגדרתם כ"נדירים" עושה עמם עוול. שוויים הכספי נאמד במיליוני דולרים, אך ערכם ההיסטורי פשוט אינו ניתן למדידה.
גולת כותרת מובהקת היא ה"אלמנך" של האסטרונום וההיסטוריון היהודי ר' אברהם זכות. הספר, שהודפס בפורטוגל בשנת 1496 בבית דפוסו של שמואל ד'אורטס, הוא עותק דפוס-ערש כמעט בודד מסוגו ששרד את המאורעות. השנה שבה יצא החיבור לאור הייתה שנת הגירוש וההטבלה הכפויה של יהודי פורטוגל.
האירוניה ההיסטורית חדה: הלוחות והחישובים האסטרונומיים שפיתח זכות היו הכלי המדעי המכריע שאִפשר לכריסטופר קולומבוס ולוואסקו דה גאמה לחצות אוקיינוסים ולפתוח את "עידן התגליות", בעוד מחברם נמלט כפליט חסר כל לצפון אפריקה, ומשם נדד עד שעלה בערוב ימיו לירושלים.
ערך דומה של ראשוניות היסטורית ניבט מ"הקאנון של הרפואה" לאבן סינא. לצד תרגום לטיני מוקדם של הטקסט, מוצגת מהדורה עברית נדירה שנדפסה בנאפולי (1491–1492) – ספר הרפואה הראשון והיחיד שראה אור בדפוס עברי לפני המאה ה-16. הכרך הזה מקפל בתוכו את מעמדו הפרדוקסלי של הרופא היהודי בימי הביניים: מצד אחד אינטלקטואל מבוקש, בלשן ומתווך תרבותי המרפא מלכים, נסיכים ואפיפיורים; ומצד שני אדם החשוף לסכנה מתמדת, שכל מגפה או מוות מסתורי עלולים לסמנו כאשם בהרעלה ולהצית עלילת דם כנגד בני עמו.
האינטרנט של ימי הביניים: גשרים בין אסלאם, נצרות וקבלה
אחד ההיבטים המרתקים ביותר בתערוכה הוא קריסתה של התפיסה המודרנית שלפיה ימי הביניים היו תקופה של ניכור תרבותי מוחלט. כתבי היד מוכיחים שבתחומי המדע, הפילוסופיה והמיסטיקה התקיימה רשת סחר רעיונית ענפה ונטולת עכבות.
בכרך העצום של "כרוניקת נירנברג" משנת 1493, מפעל חייו של הרופא והאספן הרטמן שדל, נפרשת ההיסטוריה העולמית מבריאת העולם ועד אחרית הימים דרך למעלה מ-1,800 חיתוכי עץ מרהיבים. בין דפי הספר שוכנים בצוותא אריסטו ואפלטון, לצד חכמי רפואה מוסלמים ויהודים כיצחק הישראלי ואבן סינא, אפיפיורים, מפלצות מיתולוגיות ונביאים תנ"כיים. שדל אף הותיר בסוף ספרו עמודים ריקים בכוונה תחילה, מתוך הבנה עמוקה שההיסטוריה היא תהליך חי שאינו נחתם לעולם.
שזירה בין-תרבותית זו בולטת גם ב"איסכנדרנאמה" של המשורר הפרסי ניזאמי (המאה ה-12), שבה אלכסנדר הגדול מולבש בדמות שליט מוסלמי צדיק ופילוסוף המחפש את סוד חיי הנצח ומשוחח עם אריסטו ואליהו הנביא.
מנגד, במגילות ה"אילן הגדול" מבית מדרשו של האר"י מצפת (בכתבי יד מרוסיה ומזרח אירופה), המיסטיקה היהודית מאמצת שפה חזותית מובהקת של אינפוגרפיה. עשרות מטרים של קלף משורטטים כמבנה ארכיטקטוני של עולמות ופרצופים אלוהיים, במטרה לתת בידי המקובל מפת דרכים מדויקת לתיקון הנפש והקוסמוס.
לכפות את הגיהנום: חותמות הסתרים של ד"ר פאוסטוס
אך הגבול בין חקר מדעי שקול לבין הפיתוי האפל של המאגיה מעולם לא היה מטושטש יותר מאשר במוצג 17: כתב יד נדיר מגרמניה של המאה ה-17 הנושא את הכותרת המצמררת "ד"ר פאוסטוס: המאגיה העל-טבעית או כפיית הגיהנום". זהו אינו ספר הגות מופשט, אלא "גרימואר" (Grimoire) – ספר כשפים מעשי המתבסס על דמותו ההיסטורית והמיתית של יוהאן פאוסט, אותו אלכימאי ומנחש עתידות שנחשד בכריתת ברית דמים עם השטן.
הספר פתוח בוויטרינה בדיוק בעמודים הממחישים את תהומות התשוקה לשליטה: לצד טקסט צפוף של לחשי השבעה שנועדו לכפות על רוחות ושדים ממעמקי השאול לעלות מן האוב ולציית לאדם, נפרשים איורים מאגיים מהפנטים. הדפים מעוטרים בעשרות חותמות סתרים (Sigils), שרטוטים גיאומטריים שבורים, קשרים סבוכים וסמלים הרמטיים דמויי קמעות.
על פי המסורת המאגית, שרטוטים אלו לא נועדו לקישוט; המכשף נדרש לחרוט אותם במעגל הקסם כדי ללכוד את הישות הדמונית, למנוע ממנה לפרוץ את גבולות הטקס, ולהגן על נפשו מן הכוחות שהוא עצמו העיר. החיבור הזה מנציח את הרגע שבו האדם נוטש את החיפוש המוסרי אחר הבנת חוקי הבריאה, ומוכן להקריב את נשמתו ואת חלקו בעולם הבא תמורת עוצמה וידיעת-כול מיידית.
העסקה הפאוסטית של עידן ה-AGI
ההכרזות החגיגיות מסן פרנסיסקו על בואו של ה-AGI מקבלות לפתע, באורו של ספר הכשפים של פאוסטוס, משמעות כמעט מיתולוגית. החיפוש האנושי אחר קיצור דרך לידיעת-כול תמיד היה כרוך בעסקה מסוכנת: מסירת הריבונות, היזע והנשמה בתמורה לכוח שאין לו גבול.
מה שהיה במאה ה-17 גרימואר מאגי של שדים, חותמות ולחשי זימון, מתגלגל כיום אל מול מסכי המחשב. שוב ושוב אנו רוכנים מול ישות חסרת גוף, לוחשים לה פקודות ו"פרומפטים" המזכירים נוסחאות השבעה עתיקות, ומבקשים ממנה לפענח עבורנו את מבנה החלבונים, להגות תרופות ולנסח את מחשבותינו שלנו. אנו מוסרים את מעשה היצירה, את הספק ואת מאבק הנפש לידי מכונה שיודעת הכול – מתוך תקווה עיוורת שהשד שיצא מן הבקבוק ימשיך לציית לנו, ושחותמות ההגנה האלגוריתמיות יעמדו בפרץ.
בינה מלאכותית מסוגלת לסכם את הרמב"ם, לצטט את "ספר יצירה", לנתח את משוואות ניוטון ולפלוט שיר בסגנון שקספירי בתוך שלוש שניות. היא מחזיקה בקיבולת ששום מוח אנושי לא יוכל להתחרות בה. אולם התערוכה בספרייה הלאומית מוכיחה שגאונות אינה נמדדת בנפח אחסון, במהירות עיבוד או בעוצמת כפייה של כוחות נעלמים.
ההוגים הגדולים של הרוח לא יצרו מתוך שלמות נתונים, אלא דווקא מתוך המחסור, השבריריות והספק. רלב"ג, אבן רושד או שפינוזה לא היו מנועי חיפוש; הם היו מחפשים. הם שילמו על רעיונותיהם בנידוי, בחרם ובייסורים, והונעו מתוך דחף פנימי שאינו ניתן לתכנות – הפליאה מול היקום והצורך הבלתי מתפשר להעניק משמעות לקיום האנושי.
מול עולם העומד משתאה מול מכונות המספקות תשובות מושלמות לכל שאלה, האוצרות ההיסטוריים שבירושלים ניצבים כתזכורת דוממת אך מהדהדת: המכונה יודעת הכל, אך אינה חווה דבר. מה שהפך את האנושות לגדולה באמת אינו היכולת לחשב את סודות היקום, אלא הנכונות להסתכן, להתחבט, לעמוד בפיתוי הפאוסטי – ולהמשיך לשאול, בעצמנו, את שאלת השאלות.
