תערוכת היחיד של האמנית יעל סרלין בסדנאות האמנים בירושלים נפתחה בצל נפילת בנה הבכור יוסף חיים צבי , והפכה למפגש טעון בין אבל פרטי לטראומה קולקטיבית. איתן אלחדז ברק יצא למסע בין קירות הגלריה, אירוע "מדרש דמעה" על הגג והשיחה החשופה עם האמנית — על אמנות כמזור, התכריכים בשדה, והדיאלוג הבלתי פוסק עם אלוהים
מאת: איתן אלחדז ברק
בחלל העבודה השקט והעמוס ברוח של סדנאות האמנים בירושלים, במסגרת פסטיבל 'מנופים', נפתחה בשבוע שעבר תערוכת היחיד של האמנית יעל סרלין (42) — "ד' אמות", באוצרותה של מיטל מנור.
זהו מרחב של שהייה באבל, מעין מזבח פרטי וציבורי כאחד, שנולד מתוך השנה הקשה והמטלטלת בחייה של סרלין. התערוכה שהייתה אמורה להיפתח בשנה שעברה נדחתה בעקבות נפילתו של בנה הבכור, לוחם יחידה 504 יוסף חיים צבי סרלין ז"ל, שנהרג במהלך אימון צבאי.
כעת, כשהיא שבה לחלל התצוגה, העבודות אינן אותן עבודות, והאמנית אינה אותה אמנית.
ערב הפתיחה הפך למפגש טעון שנע בין אבל פרטי לטראומה לאומית קולקטיבית. לי היא שולוב, מנהלת ומייסדת פסטיבל 'מנופים', פתחה את הערב והדגישה את הממד הקהילתי והאוניברסלי הצפון בתוך הדלתות הסגורות:
"כולנו נמצאים בתוך חוויה משוגעת בשלוש השנים האחרונות, והתערוכה נותנת מקום להתחבר ולשים את עצמנו בתוך המעגל הזה. מה שמאפיין את העבודה של יעל מתחילת הדרך הוא הקשר בין החיים למוות, בין הזיכרון של קהילות שנכחדו לבין אלו שחיים."
מהשבר בילדות בקיבוץ ועד לחיבור בין אמנות לאמונה
כדי להבין את עוצמת השפה החזותית של סרלין, יש לחזור אל התחנות המעצבות בחייה. סרלין נולדה בחיפה ומגיל שבע גדלה בקיבוץ יראון. כשהייתה בת 11 התגרשו הוריה — משבר עמוק שדרכו נבטה לראשונה הזיקה שלה לרוח: כילדה בקיבוץ חילוני מצאה את עצמה מדליקה נרות ומתפללת מדי לילה למשפחה ולנחמה. את בעלה רן הכירה כבר בגיל 15 בתיכון, והשניים צועדים יחד מאז.
המפגש עם עולם התורה התרחש בעת שירותה במכינת 'בית ישראל' בגילה — הקיבוץ העירוני שבו הם מתגוררים עד היום. במהלך שירותם הצבאי החלו השניים בתהליך חזרה בתשובה, תוך לימוד משותף של פרשת השבוע. כשהתרגשו מסיפורי יוסף המקראי, הבטיחו שניהם כי לבנם הבכור יקראו יוסף. ואכן, בגיל 22 נולד יוסף חיים צבי ז"ל — קרוי על שם סבו של רן ששרד את השואה, ו"חיים" כאיחול לאריכות ימים.
הדרך לאמנות מקצועית לא הייתה מובנת מאליה עבור סרלין, שחששה בתחילה כי האמנות לא תתיישב עם אורח החיים הדתי החדש. נקודת התפנית התרחשה כשצעדה ברחוב עם יוסף התינוק במנשא, חלפה על פני יצירת אמנות והרגישה את לבה פועם בעוצמה.
לאחר שקיבלה את ברכת הרב, נרשמה לתואר ראשון בחינוך ואמנות במכללת 'אמונה', בהמשך הצטרפה לעמותת 'סטודיו משלך', וסיימה בהצטיינות תואר שני במדרשה לאמנות בבית ברל. כיום היא אם לשבעה, ולשעבר ראשת החוג לאמנות במכללת 'אמונה'.
נבואה שחורה בשדה התכריכים וטרגדיה בבית
סיפורה של התערוכה הנוכחית כרוך באירוע מצמרר של טרום-נבואה אמנותית. עוד לפני האסון הפרטי שלה, בעוד רן משרת במילואים בצפון ויוסף במסלול הלוחם, צילמה סרלין עבודת וידאו-ארט בשם 'שיר ערש'. בעבודה נראו 26 נשים המכסות שדה חרוש בבדים לבנים של תכריכים. כשצפתה בצילום הרחפן של השדה המכוסה בדים לבנים, אמרה בחרדה: "יואו, זה מזכיר לי את חלקה 18 א' בהר הרצל".
חודש בלבד לאחר מכן, בארבע לפנות בוקר של ה-26 במרץ, דפקו מודיעי הנפגעים על דלת ביתה. יוסף נהרג במהלך אימון קרב מגע חריג. המכה הכתה בבית המשפחה בעיצומו של היריון לא מתוכנן של יעל עם בנה השביעי — היריון שיוסף הבכור היה הראשון לגלות עליו ולשמוח בו בסוכות.
בטקס סיום המסלול של צוותו של יוסף, שאליו הוזמנה המשפחה האבלה, גילתה יעל בתדהמה כי המעמד מתקיים בדיוק מעל אותו שדה שבו צילמה את הנשים פורשות את התכריכים.
בדיוק חודשיים לאחר נפילת יוסף, כשהיא עולה להר הרצל עם צירים ראשונים ומריחה את חולצתו של בנה המת, נולד בנה השביעי, בנימין. "זה היה להחזיק לרגע את החיים משני הקצוות שלהם", היא משחזרת. בנימין הולבש בבגדי התינוק המתפוררים שנותרו עוד מימי יוסף — סירוב עיקש להיפרד מהזיכרון.
המזבח הביתי, התכריכים והאיקונוגרפיה
העבודות המוצגות בתערוכה נעות בין קולאז' דיגיטלי, הווידאו-ארט ואובייקטים קטועים, ומציעות שפה חזותית עשירה בסמלים וזיכרונות.
אחת העבודות המרכזיות בתערוכה מתבססת על דימוי "דף מזרח" מסורתי, המוקרן בממדי ענק על קיר הגלריה. הארכיטקטורה הדתית-טקסית של הדף משמשת כמסגרת שבתוכה שתולים קטעי וידאו חיים: בצד שמאל נראית דמות שוטפת ומכבסת, במרכז מיטה ועליה גוף עטוף תכריכים צחורים כשמעליו גוחנת דמות אם, ובאופק נשקפת חורשת ברושים ירושלמית תחת הכותרת "אם אשכחך ירושלים". סרלין עצמה הסבירה בשיח הגלריה את המקורות הויזואליים והרוחניים של היצירה:
"זה 'דף מזרח' — דף שהיה מיועד לכיוון התפילה, לכיוון ירושלים. העבודה היא קולאז' שנמצא בתוך ספר קודש. בדרך כלל בצדדים מופיעים משה ואהרן, אבל פה נמצאות אימא שלי ואימא של בעלי. התכריכים שהן חותכות, גוזרות ומכבסות הם התכריכים שפרשתי על האדמה. ואני שוכבת במרכז — וזאת שאלה: אם אני ישנה, אם אני מתה. באמנות יכולתי להיטבל, ופשוט ביקשתי מהאימהות שלי: 'תנו לי רגע את הזמן הזה כדי למות קצת בתוך המקום הזה'."
תפיסה זו של חסות וגוננות אמהית באה לידי ביטוי מרהיב בעבודת וידאו נוספת, שבה מוקרנת דמותה של סרלין יחד עם ילדיה, כשהם חוסים תחת גלימה אדומה רחבת ידיים בתוך מסגרת גותית מקושתת. העבודה מתכתבת באופן ישיר עם האיקונוגרפיה הנוצרית של "מדונה של הרחמים" המכנסת את מאמיניה תחת גלימתה. סרלין מעבירה את הדימוי הנוצרי הקלאסי דקונסטרוקציה יהודית-משפחתית:
"העבודה הזאת נשענת על ציור נוצרי של מדונה שמגינה על המאמינים — אימא שיש מתחתיה המון ילדים, וזה נותן תחושה של אימא שרוצה להכניס את הילדים בחזרה ולשמור עליהם. לקחתי את התמונה הזאת ורציתי להכניס לשם את הבנים שנשארו בבית. היו בה גם המון רגעי צחוק; אמרתי להם 'יש לנו חמש דקות להסתכל בלי לזוז', והחזקנו בקושי שלוש דקות… אבל בתוך הדבר הזה יש את החיפוש של כל אחד בסדר המשפחתי החדש, ואת ההיעדר שהוא מאוד מאוד חזק."
לצד מיצבי הווידאו הגדולים, בחלל התערוכה מפוזרים אובייקטים קטועים ומקוטעים, המדגישים את מושג השבר והחוסר. על אחד הקירות תלוי ספר קודש ישן שחלק מדפיו נחתכו, ובמרכז כריכתו נותרה רק כתם/פתח כהה; בפינת החלל ניצב כיסא עץ פשוט שנחתך לאורכו ונשען על הקיר בלבד — דימוי של מושב שאיבד את יציבותו ואת היכולת להכיל אדם
בין שכול פרטי למרחב הציבורי
התהליך האוצרותי ליווה את סרלין ברגעים המורכבים ביותר, שבהם גבולות גוף האמנית, השכול והיצירה התערבבו אלה באלה. האוצרת מיטל מנור גילתה בשיח הגלריה את המורכבות שבחשיפת האבל בתוך שדה האמנות הישראלי:
"כשנפגשנו בסטודיו בפעם הראשונה, שאלתי את יעל על מה אנחנו רוצות לעבוד, והיא אמרה לי משהו שהפחיד ועניין אותי בו-זמנית: 'אני רוצה לעסוק באבל שלי ולתת לו מקום באמנות הישראלית'. יצאתי מהסטודיו ואמרתי לה: 'יעל, אני רוצה לעשות תערוכת אבל'. הלכתי לספרייה במוזיאון תל אביב לחפש מה עשו לפני זה, ומה שמצאתי היה מאוד דל."
מנור עמדה על הייחוד שבבחירתה של סרלין להפוך את גופה ואת דמותה לחומר הגלם המרכזי של היצירה,
"יעל אף פעם לא הייתה הדמות באמנות של עצמה, ופתאום זה הפך להיות היא, אימא שלה, ואימא של בעלה. פתאום משתי אימהות שמטפלות זה הופך לארבע ולשש אימהות… יש פה מעבר מרתק בין 'אם שכולה' ל'אמנית שכולה' — מושג שאנחנו לא מספיק מתעסקים בו."
ראיון עם יעל סרלין: על זהות, אמנות ואמונה
בתום הסיור בגלריה, תפסתי את יעל סרלין לשיחה קצרה על המסלול האישי והאמנותי שלה — החל מהילדות בקיבוץ יראון ועד לזהותה הנוכחית, ועל התפיסה הרוחנית שמניעה את מכחולה.
איתן: "את מרגישה שהרקע שלך — גם בעולם הלא-דתי וגם בעולם הדתי — נותן לך את היכולת לחבר בין העולמות?"
סרלין: "אני לא רואה את זה ככל כך דיכוטומי. בסוף, כל אדם הוא סך כל החוויות שלו. העולם שלי עשיר במובן שגדלתי פה — יש לי את האיקונוגרפיה הנוצרית, וברור שיש לי את האיקונוגרפיה היהודית והמסורות. הכי חשוב בעיניי זה לעשות דברים שמחוברים פנימה. אני לא יוצרת מתוך תחושה שאיזה משהו מסוים צריך להיאמר, אלא מתוך חוויות בעולם הפנימי שלי, בתקווה שזה יפגוש עולם של מישהו אחר."
איתן: "העבודה הזאת נוצרה כולה מתוך השנה האחרונה?"
סרלין: "זאת עבודה שממש יצרתי בתוך שנת האבל, מתוך הקרביים שלי בסטודיו לבד. בדרך כלל אני חושפת תהליכים תוך כדי עבודה, ופה הייתה לי אפשרות להתבודד עם האמנות וגם למצוא לעצמי איזה מזור בתוכה."
כששאלתי אותה על המפגש המתוח לעיתים בשדה התרבות הישראלי בין אמנות לאמונה, ועל התפיסה שלפיה באמנות הפלסטית "האמנות היא הדת החילונית", הציעה סרלין תפיסה הפוכה לחלוטין מהמודל של "האמן הבודד":
סרלין: "אני חושבת שבשביל לעשות אמנות אתה צריך, קודם כל, אמונה. האמנות מחדדת המון דברים בתוך האמונה. כשאני עושה אמנות אני באיזשהו דיאלוג — אפילו בדיאלוג עם הקדוש ברוך הוא. כמו כשאני כותבת ואני מתייחסת אליו, אז גם באמנות כשאני מניחה דימויים אני בדיאלוג, אני לא רק עם עצמי למטה. ולכן גם התרפיה היא איזה פתח."
"מדרש דמעה": קבלת שבת של אבל, זיכרון ותקווה על גג בתבורו של עולם
הממדים הרוחניים והקהילתיים של היצירה לא נעצרו בתוך כתלי הגלריה, אלא התרחבו אל על. ביום שישי (17 ביולי), בלב ימי בין המצרים ולקראת דמדומי יום השישי של שבת חזון — השבת שבה המסורת היהודית מיישירה מבט אל השבר הגדול תוך סימון חזון הנחמה העתידי — נערך אירוע ייחודי בשם "מדרש דמעה".
האירוע, בניהולה האמנותי של רינת אדלשטיין, החל בחלל התערוכה של סרלין וטיפס מעלה אל הגג הפתוח של סדנאות האמנים בתלפיות, תחת יריעת צל רחבה ומול קו הרקיע הירושלמי. במרכז המשטח הכחול שעל הגג התכנס מעגל של עשרות משתתפים. את הנחיית הלימוד והשיח הוביל הרב מישאל ציון, בעוד השירה הובלה בקולות עמוקים ללא כלי נגינה בידי אודהליה ברלין, הילה כהן צ'סלה ויערה סמינה.
לצד הלימוד והשירה, התחולל מול הקהל פרפורמנס מרהיב וחשוף (בכוריאוגרפיה של רונן יצחקי, דרמטורגיה של תמי יצחקי, וביצוע של הרקדנית-יוצרת נטע צור). צור נראתה כשהיא נעה על הרצפה הכחולה — תחילה כפופה ומכונסת בתוך עצמה בתנוחת עובר על הברכיים, כמעט נעלמת אל תוך האדמה, ולאחר מכן זוקפת זרוע בודדת אל השמיים ומותחת את גופה במחול של כיסופים, רצוא ושוב, בתוך המרחב שבין הנפילה לתקומה.
האירוע כולו נסוב סביב הרעיון של "להברות" — הבחירה להזין את הנפש והגוף במזון פיזי ורוחני בכוונה להחלים. במהלך הלימוד הוזכרה המשנה ממסכת מידות, המתארת כיצד האבלים בהר הבית היו צועדים בניגוד לכיוון התנועה:
"רק האבלים הולכים בניגוד לכיוון התנועה. הם מרגישים איך כל אדם שעובר מביט בהם בתמיהה: 'מה לך שאתה הולך בניגוד לכיוון התנועה? למה את שונה מכולם?'… אבל בתשעת הימים, לוח השנה היהודי מזכיר לכולנו להחליף את כיוון התנועה, להיזכר באבלות הגדולה יותר… ולשאול: מה האבלים מרגישים כשכולם פתאום מסתובבים באותו כיוון כמוהם? מי ינחם אותם?"
רגע מצמרר במיוחד במהלך קבלת השבת נרשם בעת הקראת יומניה החשופים של יעל סרלין ביומנה שחזרה יעל חלום מעורר אימה שחלם בנה יוסף חיים צבי ז"ל, כמה שבועות בלבד לפני נפילתו:
"הוא התעורר בשבת בבוקר, דפק על דלת החדר שלה וביקש להיכנס. ולמרות שהיה כבר בן 19, חייל, הקול שלו נשמע פתאום כמו הקול הילדותי שלו… 'מה חלמת?' היא שאלה. 'חלמתי שהשמש לא זורחת. אני מחפש את הסידור ואני לא מוצא.' יעל לא נבהלה… אמרה לו שלוש פעמים: 'חלום טוב חלמת ופתרונו לטובה!… אתה בתקופה מתוחה, ובקרוב תרגיש שהמועקה משתחררת.' הוא נרגע מעט ויצא לתפילה.
האירוע הזה נשכח ממנה. אבל בתום ימי השבעה, אחרי אותה דפיקה בדלת שקרעה את החיים ואת הלב, היא פתאום נזכרה בחלום שלא פתרו. יעל הסתובבה בכל הבית מחפשת את 'הסידור של יעבֵץ'… היא פתחה אותו וחיפשה את המילים: 'שמש לא זורחת' / 'ליקוי חמה'. ושם נכתב: 'ליקוי חמה – מוות יגיד לו'."
לצד תיאור החלום, הושמע מפי האם השכולה מכתב גלוי לב התובע מהסביבה לאפשר לאבל לנהוג בקצב שלו, ללא נחמות חלולות:
"אל תגיד לי 'מוות מיותר' במבט מצועף, ואל תגיד לי 'הכול מלמעלה' בכלליות הזאת. תוכל לומר: 'עצוב לי וחסר, אני איתך'… אל תדחוף אותי לשמוח, אל תדחוף אותי קדימה כשאני ממשיכה. אני הולכת רצוא ושוב… הכנת מרק עוף לוקחת עכשיו כמה חודשים. תן לי את הזמן שטבועה בו הצניחה, להרפות ולהתחפר עמוק באדמה עד שאוכל לקבל כוח, לפקוח עיניים ולקום מהמיטה."
סיכום: המזור שנמצא בדיאלוג של "רצוא ושוב"
תערוכתה של יעל סרלין "ד' אמות", יחד עם האירוע המשלים "מדרש דמעה", אינן עוסקות רק בהנצחה או בקינה; הן מציעות מודל ייחודי ורב-ממדי של התמודדות נפשית, רוחנית ואמנותית עם אבלות ואובדן באמצעות יצירה וקהילה תוך שאלו מתכתבים עם מושגים מתוך המסורת היהודית . במציאות הישראלית המדממת של השנים האחרונות, שבה האבל הפרטי והקולקטיבי שזורים לבלי הפרד, סרלין מעזה לפתוח את הסטודיו הסגור שלה ולהזמין את הצופה להיכנס אל תוך ה"ד' אמותיה".
תנועת נפשה של סרלין מתאפיינת במושג החסידי העמוק של "רצוא ושוב" — התנודדות מתמדת בין הרצון לנסוק למעלה, להתמזג עם האובדן, לבין החובה הרוחנית לשוב למטה, אל סיר המרק העוף, אל גידול ששת הילדים הנותרים, ואל הטיפול בתינוק החדש שנולד.
תשובה לגבי השאלה איך תקרא לבנה שנולד זה לא מכבר מסכמת את המתח הזה : "שאלו אותי לפני הלידה אם תקרא לתינוק החדש יוסף:
אמרתי לא, כבר יש לי ילד בשם יוסף. אני עדיין אמא של יוסף. אנחנו אמהות גם כשהילדים שלנו לא בעולם הזה".
בעולם האמנות שלעיתים מקדש את הנתק וההתכנסות פנימה, סרלין מציבה תפיסה של דיאלוג. היצירה עבורה אינה תחליף לאמונה, אלא ערוץ חי שלה — דרך לפנות מעלה, לגעת בתכריכים, ולחפש מזור, נחמה וסדר משפחתי חדש בתוך השברים.
