יאיר צנגן (26) הוא דמות שמחזיקה בתוכה שני עולמות שנראים רחוקים – אך אצלו נפגשים באותו קצב לב. פסנתרן, כותב ומלחין ירושלמי, דתי־לאומי, ובמקביל לוחם ומפקד טנק בשריון. במלחמת חרבות ברזל צבר כבר בין 250 ל־300 ימי מילואים כלוחם פעיל, לאחר שבעבר נבחר למפקד טנק מצטיין. מעבר לפיקוד המבצעי, צנגן החזיק בפלוגה גם את עולמות החינוך ומורשת הקרב, ועסק ללא הרף בשאלות של חיבור בין אנשים מרקעים שונים – שיח שממשיך להדהד גם במוזיקה שלו.
מוזיקלית, צנגן הוא בוגר המסלול המלא בכתיבה והלחנה בבית הספר למוזיקה "רימון", בוגר תכנית המנהיגות "מסעות דעת" במכון ון ליר, וכיום סטודנט לפסיכולוגיה ולמחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. החיבור בין לימודים, שירות קרבי ויצירה מוזיקלית מזין את שיריו הן ברובד הרגשי והן ברובד הרעיוני. הוא מופיע כפסנתרן וזמר, וכותב שירים עבריים שנעים בין רוק אלטרנטיבי, אינדי ופסנתר־סינגר־סונגרייטר, עם השפעות של רוק ישראלי, גיטרות ומרקמים עדינים.
השיר החדש, "מי יכול לאלה", נולד מתוך רגע אחד מטלטל במיוחד. באמצע חופשה קצרה מסבב מילואים בלבנון, לאחר שארבעה מחבריו הקרובים נפצעו קשה בלחימה, מצא את עצמו צנגן נוסע בין בתי חולים – מבלינסון לרמב"ם. הוא נכנס לחדרים שבהם שכבו חבריו מורדמים, מחוברים לחבישות ולצינורות, והתחושה הייתה ברורה: גם הוא נמצא שם איתם. על האדמה הרועשת רגע אחרי הפגיעה, על האלונקה, במסוק, במסדרונות בית החולים.
הנסיעה חזרה הביתה הפכה לרגע שבו הלב מסרב להירגע. מול הפסנתר נוצר שקט – ומתוכו מנגינה, ואז מילים, ואז עוד שכבה של צליל. כך נולד שיר שהוא גם צעקה וגם תפילה. שיר שיש בו מסוק שמטרטר, כאוס וכאב, אבל גם חיפוש עיקש אחר שקט מסוג אחר: השקט של הגוף הפצוע, של מי שיושב לידו ושותק. "וידום אהרון". שקט שבו, בעל כורחנו, משהו חדש נולד – רגע לפני ואחרי חיים ומוות.
מתוך השאלה שאין לה תשובה ברורה, צנגן מציע מבט אחר: אפשרות לראות בתוך המציאות הקשה "פוטנציאל להרבה אור, והרבה צחוק ותקווה ורוך בין איש לרעהו, וראייה של הטוב שישנו גם פה, באדמה הרועשת הזו שלנו".
מוזיקלית, "מי יכול לאלה" הוא שיר רוק־אלטרנטיבי בעברית, שמונע מפסנתר, גיטרות וסינתיסייזרים, עם דינמיקה של שקט והתפרצות והרמוניה עשירה. הטקסט יושב על קו התפר שבין חוויית הקרב לשאלות של אמונה, גוף ונפש; בין רעש האדמה לבין האפשרות שדווקא שאלות שאין להן תשובה ברורה מחזיקות בתוכן אור, תקווה ורוך אנושי.
כתב היד שמופיע על עטיפת הסינגל ובקליפ המילים מבוסס על כתב ידו של סרן איתן פיש הי"ד, שנפל בקרב בעזה במלחמת חרבות ברזל. השיר מוקדש לזכרו ולזכר כל הנופלים – כתזכורת כואבת, שקטה ומלאת חיים למה שנשאר כאן אחריהם.
