מסע מטלטל אל לב המחלקה הסגורה, השוזר את סיפוריהם הבלתי ייאמנו של מטופליו: מהתיירת הקומית שחיפשה ספא, דרך המלכה הניגרית ששמעה קולות אלוהיים, ועד לסיפור האהבה והשבר שלא ירפה. דרך כולם, נחשף סיפורו האישי של האח הבכיר מכפר שאול- – עמראן ג'אבר – איש אחד שסופג אל נשמתו את הכאב והתקווה של ירושלים, ומבקש להוביל את עצמו ואת קהלו מתוך החושך, דרך צחוק וחמלה, אל עבר גאולה משותפת.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
פתח דבר: מפגש פסגה על גבעת השגעון
תחת כיפת השמיים, על גבעה ירושלמית טעונה בהיסטוריה וכאב, מתקיים מפגש פסגה חד-פעמי. זהו המופע "אני המשיח", המפגיש בין שני קצוות של עולם הטיפול: הליצן הרפואי אלכס גרובר ("פרופ' צ'ימיצ'ורי") והאח הפסיכיאטרי הבכיר עמראן ג'אבר. מול קהל מרותק, השניים שוזרים יחד סיפורים אמיתיים משנות עבודתם הארוכות בבית החולים "כפר שאול". התוצאה אינה הצגה רגילה, אלא קולאז' אנושי עוצמתי – מצחיק עד דמעות, כואב ומרגש עד עומקי הנשמה.
הצצה דרך הזכוכית: בין ספא למחלקה סגורה
במרכז הבמה ניצב עמראן, שעובד במקום 36 שנה, מאז היה בן 18, והוא מספר סיפורים מחונן. בקולו החם ובכנותו הכובשת, הוא פותח צוהר אל עולמו. הוא מכניס אותנו אל "תחנת האחים", אותו חדר זכוכית במחלקה הסגורה שממנו משקיפים על המתרחש. "ויום אחד", הוא מספר, "ניגשת תיירת אמיתית מצרפת… עולה על הבייבידול שלה, ניגשת לחלון ואומרת לי, 'Excusez-moi, spa?'". הקהל צוחק. אלכס, הליצן, מהנהן בהבנה קומית: "בטח, היא ראתה ביצה קשה, סלט… בית מלון!". ברגע אחד, האבסורד המוחלט של המקום מתגלה. מולו, אלכס אינו רק שותף – הוא מראה. הוא המראה הקומית והאנושית לסיפוריו של עמראן, מדגיש את האבסורד אך גם את החמלה, ומוכיח כיצד הומור יכול להיות כלי טיפולי מהמעלה הראשונה.
סינדרום ירושלים: כשהעיר הקדושה שוברת לבבות
חוט שני השזור לאורך המופע כולו הוא התופעה הפסיכולוגית המרתקת המכונה "סינדרום ירושלים". עמראן, שבמקביל לעבודתו הוא גם מורה דרך, מסביר שהתופעה פוגעת בעולי רגל המגיעים לעיר טעונים בציפייה רוחנית אדירה. "הם מגיעים אחרי שכל כך למדו על ירושלים", הוא אומר, "רובם משלושת הדתות המונותאיסטיות, ומגיל ילדות הם מדברים על ירושלים של מעלה, על עיר של טוהרה וקדושה". אך המפגש עם המציאות הארצית מנפץ את החלום. "הם נוחתים בארץ ומוצאים מציאות לגמרי שונה: פיגועים, מלחמה… איפה האורות? איפה הקדושה? לכלוך". הפער הבלתי נתפס הזה בין הדימוי למציאות יוצר, כפי שמגדירה זאת הפסיכיאטריה, "דיסוננס קוגניטיבי" – בלבול עמוק שמוביל להתפרצות פסיכוטית. הסיפורים במופע הם למעשה עדויות חיות לסינדרום הזה, הצצה נדירה אל נפשם של אלו שהקדושה הכריעה אותם.
מסעה של מלכה: סיפורה הבלתי ייאמן של 'בלסינג'
כמקרה בוחן עוצמתי לתופעה זו, צולל עמראן לסיפורה האפי של 'בלסינג', בעלת מלון "מהממת" מניגריה, שהגיעה לאחר ששמעה את קולו של אלוהים אומר לה: "אני בעלך. ישו מחכה לך בירושלים". היא נוחתת בעמאן "כי הטיסה יותר זולה", נוטשת את בעלה הארצי, חוצה את הגבול ומגיעה בדרך לא דרך לצפת, שם עבדה כמטפלת. הקול קורא לה שוב לירושלים, והיא מוצאת עצמה עצורה לאחר ויכוח סוער בבית שמש. "אני רואה שוטרים ושוטרות עם בחורה אפריקנית מהממת", נזכר עמראן. במשך שישה חודשים, בלסינג הפכה לחלק מהמחלקה – "עובדת כאחות, כחדרנית, כטבחית… אפילו דאגה לריח נעים ודרשה מטהר אוויר". סיפורה ממחיש את המסלול המלא של הסינדרום: מהאמונה היוקדת, דרך ההתנתקות מהמציאות ועד לנחיתה הכואבת בין כותלי המחלקה הסגורה.
החיוך שנשבר: הטרגדיה של שושי
אך המופע לא נשאר רק במחוזות הסינדרום הירושלמי. עמראן מוביל את הקהל אל הרגעים שעיצבו וחרטו צלקות בנפשו. "החוויות האלה עיצבו את האישיות שלי," הוא אומר, "הן לימדו אותי על אהבת אדם ועל נתינה ללא תנאי." אז הוא מספר את סיפורה של שושי. צעירה חרדית, מקסימה ומיוחדת, שאושפזה בעל כורחה עם דיכאון. כסטודנט צעיר לסיעוד, נוצר ביניהם קשר מיוחד. "היא אפילו עזרה לי לתרגם מאמרים באנגלית," הוא נזכר. "קבענו שבסוף שבוע ניפגש". הוא משחזר את תחושתו הרעה כשהרופא החליט לשחררה לחופשה, ואת פגישתם האחרונה. "היא אומרת לי, 'עמראן, נתראה במוצאי שבת', עם חיוך כזה מקסים". השקט יורד על הקהל. "וביום ראשון… בביקור רופא… אומרים לי שהיא התאבדה". עמראן עוצר, קולו נחנק. "אני מחכה לה, היא לא באה". אז מגיעה ההכרה, כמעט בלחש, המפתח להבנת עומק השבר: "אתה התאהבת". הווידוי הכואב הזה מבהיר לקהל שלא מדובר היה רק באחריות מקצועית; זו הייתה אהבה צעירה ותמימה, קשר נפשי עמוק שנקטע באכזריות והותיר פצע שלא הגליד לעולם.
עמראן לא מספר "על" המטופלים, הוא מספר "את" סיפורם דרך עיניו, תוך שהוא חושף את פגיעותו שלו.
סיפורו של איש, סיפורה של עיר
מעבר לסיפורי המחלקה, המופע הוא גם סיפורו האישי ומעורר ההשראה של עמראן ג'אבר עצמו. ערבי-מוסלמי יליד אבו גוש, שהשתלב באופן יוצא דופן בלב המערכת הישראלית, במוסד טעון ורגיש. הוא מספר על עצמו בפשטות: "אני מהמגזר הערבי… עובד כאן 33 שנים… בוגר תואר שני בניהול מצבי חירום ואסון. ואני אוהב את המקצוע, אוהב את המקום". האהבה הזו, אהבת האדם באשר הוא אדם, ניכרת בכל סיפור שהוא חולק.
המופע הוא גם דיוקן פסיפס אנושי של ירושלים. העיר אינה רק תפאורה, היא דמות ראשית. דרך תופעת "סינדרום ירושלים", ג'אבר פותח צוהר אל הכמיהה האנושית לגעת בנשגב. הוא מתאר אנשים המגיעים "מכל קצות העולם… מדברים על ירושלים של מעלה, על עיר של טוהרה", אך כשהם פוגשים את המציאות הארצית – "פיגועים, מלחמה… לכלוך" – נוצר "דיסוננס קוגניטיבי" שמוביל להתפרצות.
הסיפורים הללו – המצחיק, המופלא והטרגי – מהדהדים בעוצמה לקראת סיום המופע, כשעמראן חולק את חלומו הטורדני. כעת הקהל מבין מי בדיוק רץ אחריו. זו התיירת הצרפתייה, ובלסינג מניגריה, רוחה של שושי, אהבתו האבודה ובעיקר הרצון לקחת קצת מהכאב האנושי. "אני רץ מכיוון המחלקה הסגורה… וכל האנשים אחריי… אנחנו פורצים את הדלת הראשונה, ואז את השנייה… כל אחד והצרות שלו, כל הסיפורים והכאב איתי… עד לשפת האוקיינוס. ואני רץ ורץ, ונכנס לתוך הים… ומתחיל לטבוע".
לקום לגאולה מול השקיעה
השקט מופר כשאלכס הליצן ניגש אליו ברגע השיא של הייאוש. הוא מגיש לו מגבת, במחווה אנושית פשוטה, ושואל ברכות שוברת לב: "מה אתה חושב שהחלום הזה בא להגיד לך?".
עמראן, כאילו מתעורר מטראנס, נושא את עיניו אל הקהל ועונה בתובנה מצמררת: "ליוויתי כל כך הרבה אנשים כאן, וידעתי שיום אחד אלווה אותם לזמן גאולה". ואז, בפנייה ישירה ונוגעת לכל אחד ואחת בקהל, הוא מזמין: "בואו, בואו אחריי, קמים לגאולה! בואו לקום לגאולה, עם הסבל, עם הכאב! תביאו את כל הצרות, את הכעסים, את התסכולים!". וכך, כמו החלילן מהמלין בגרסתו המרפאה, הוא מוביל את הקהל כולו, פיזית ורגשית, אל עבר השקיעה המרהיבה הנשקפת מעל הרי ירושלים – לא כדי לטבוע, אלא כדי לקום מחדש.
המופע התקיים במסגרת 'פסטיבל הירח' של ירושלים . במרכז לבריאות הנפש 'כפר שאול'
