"בתי עץ, סאונה בכל בית, נדנדת עץ בחצר, שקט מופתי והרבה נימוס. לא, אנחנו לא בסקנדינביה". זוהי לא רק תמונה ציורית, אלא גם תמצית הסיפור של יד השמונה, יישוב ייחודי השוכן בין גבעות ירושלים, בין אבו גוש ל"בית האח הגדול". המקום, שהוקם על ידי נוצרים אוונגליסטים מפינלנד, הוא פסיפס מרתק של אמונה, תרבות וציונות עקשנית, שנלחם לשמור על ערכיו המקוריים בלב המציאות הישראלית הסוערת.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
מסע של אמונה: פינלנד וירושלים נפגשות
הסיפור מתחיל בשנות ה-60, עם אדם אחד – ספו ראולו. הוא היה אז בן כמעט 40, בעל חיים נוחים ומשפחה עשירה בפינלנד, אך חש "קריאה אישית" עמוקה לעזוב הכול ולעלות לארץ הקודש. כדי לממש את חזונו, הוא מכר את ירושת אביו – חוות ענק ומאות דונמים של יער – ובא עם אשתו וכספו לישראל. ראולו, נוצרי אדוק וכריזמטי, לא הסתפק בהתנדבות בקיבוצים, כפי שעשו פינים אחרים. הוא היה נחוש להקים קיבוץ פיני משלו, שישמש מקום עלייה לרגל לקהילה הנוצרית שלו, שראתה בעזרה לעם היהודי חלק מייעודה.
אט-אט התקבצו סביבו פינים חולמים וחרוצים, שבעה במספר, כולם בני 40 ומעלה. הם היו נחושים להקים יישוב ישראלי במו ידיהם, ללא כל עזרה חיצונית. השם שבחרו ליישוב היה יד השמונה, לזכר שמונה יהודים שהוסגרו על ידי ממשלת פינלנד לנאצים במלחמת העולם השנייה. עבור ראולו וחבריו, הקמת הקיבוץ החדש הייתה גם מעשה של כפרה והזדהות.
היקב המקומי קסטל ומחסן חביות היין
אחרי מסע ביורוקרטי מייגע, בשנת 1971 הם קיבלו אישור להתיישב על גבעה חשופה, סמוך לנווה אילן. שלוש שנים חלפו במחנה ארעי, בתנאים קשים וללא תמיכה, אך הפינים לא נשברו. ה"סיסו" – עקשנות וכוח פנימי – הניע אותם קדימה. "ישראלי נוסע למלון חמישה כוכבים כדי להתפנק", הסבירו אנשי יד השמונה, "פיני יוצא לבית הקיץ שלו, חוטב עצים ומביא מים מהאגם. ככה הוא נח". רוח זו אפיינה את חייהם הראשונים: תנאי מחיה כמעט נזיריים, רכב אחד לכל הקומונה והסתמכות בלעדית על הונם העצמי.
החיבור הבלתי צפוי: יהודים משיחיים מצטרפים
בשנות ה-70 המאוחרות נתקל היישוב בקשיים ביורוקרטיים. המדינה, כך טוענים התושבים, לא ראתה בעין יפה את גידולה של קהילה לא-יהודית בארץ, והפסיקה להעניק אשרות שהייה לפינים נוספים. עתידו של היישוב עמד בסכנה.
הישועה הגיעה בדמותם של יהודים משיחיים ישראלים. קהילה זו, המונה כיום כ-10,000 איש בישראל, מאמינה בתנ"ך ובברית החדשה, מקיימת את מצוות היהדות אך רואה בישוע את המשיח. הם מצאו ביד השמונה בית חם, שכן החזון של יישוב שיתופי התורם למדינת ישראל היה משותף לכולם. עם זאת, החיבור לא היה פשוט. הפינים המופנמים התמודדו עם ה"חוצפה" והמוחצנות הישראלית, בעוד שהישראלים נאלצו להסתגל למסגרת הפינית הצנועה והקשוחה, בה עקרונות כמו אימהות (שנתיים ראשונות בבית) היו בגדר "ייהרג ובל יעבור".
הווי חיים, מאבק ותקווה לעתיד
כיום, יד השמונה מונה כ-120 תושבים, כשליש מהם פינים והשאר ישראלים, עם זוגות מעורבים רבים. הילדים הם ישראלים לכל דבר, משרתים בצבא ביחידות מובחרות ומשתלבים בחברה, אך ניכרת בהם הרוח הפינית. החנות המקומית נקראת "קאופה" (חנות בפינית), הסאונה היא חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום, וקיים קשר חזק לעץ, לצמר ולמאכלים פיניים מסורתיים.
הקהילה ממשיכה להתמודד עם אתגרים. מצד אחד, הם נאבקים לשמור על הערכים של המייסדים: יושר, צניעות, חריצות והסתפקות במועט. מצד שני, הם לא חסינים מפני השינויים בעולם. הנגרייה המיתולוגית, סמל היישוב, נאלצה להיסגר עם כניסתה של איקאה השוודית לישראל, מה שהותיר שריטה עמוקה בלב התושבים. על אף ההפרטה שעבר היישוב, הם עדיין נמנעים מהלוואות גדולות ומסתמכים על המיחזור הקיים, מה שמקשה על ההתרחבות.
עם זאת, העתיד נראה מבטיח. עשרות בני היישוב שהתבגרו יוכלו בקרוב לבנות את בתיהם במקום, מה שיחזיר רוח צעירה וחדשה. בלב התושבים, בין הפינים הוותיקים שהגיעו בעקבות "קריאה שמיימית" ליהודים המשיחיים שנאבקים על מקומם, עדיין פועם אותו לב חזק: לב של אמונה, עקשנות ותקווה.
הסיפור של יד השמונה הוא סיפור על פסיפס של תרבויות ואמונות, המצליח להתקיים ולשגשג למרות הקשיים. מה דעתך על האופן שבו היישוב מצליח לשמר את מורשתו הפינית הייחודית בלב ישראל?
