קריאה משותפת, כאב משותף: ירושלים מתאבלת על חורבנה

רבבות בכותל המערבי במעמד של קינות ותפילה, המשלב את אבל העבר עם כאב ההווה

---

כתב וצילם – איתן אלחדז ברק

אמש, עם כניסת צום תשעה באב, רבבות בני אדם מכל רחבי הארץ והעולם נהרו לעיר העתיקה בירושלים כדי לציין את יום האבל הלאומי. המוקד המרכזי היה, כמדי שנה, רחבת הכותל המערבי, שבה התקיים מעמד מרגש של קריאת מגילת איכה ואמירת קינות על חורבן בתי המקדש וירושלים.

רבבות המתפללים ישבו על הארץ לאות אבל, קראו את מגילת איכה ואמרו קינות, שאליהן הצטרפו במשך השנים פיוטים חדשים המתארים טרגדיות מאוחרות יותר בתולדות העם היהודי. הצום, המציין את חורבן בתי המקדש ואובדן הריבונות היהודית, כולל מנהגי אבלות נוספים כמו הליכה יחפים, ישיבה על כיסא נמוך והימנעות מלימוד תורה בעניינים שאינם קשורים לחורבן. מנהגים אלה, המצטרפים לאיסורים של "בין המיצרים", נועדו להעצים את תחושת האובדן והאבל של העם היהודי.

עיר דוד: "איך סלעים נשברים"

במקביל לאירועי הכותל, התקיים בעיר דוד אירוע מרגש במיוחד תחת הכותרת "איך סלעים נשברים". האירוע, שהתקיים בסמוך לעתיקות שטח G, שילב קריאת מגילת איכה עם שיח פתוח וכואב על משמעות החורבן בימינו. את הערב הנחה דורון פוקסמן, ובו התארחו איריס חיים והרב דורון פרץ, שהפכו לסמל של כאב ותקווה בעקבות הטרגדיה האישית שפקדה אותם במלחמת "חרבות ברזל".

איריס חיים, אמו של יותם חיים ז"ל שנהרג מאש כוחותינו לאחר שנמלט משבי החמאס, והרב דורון פרץ, אביו של סרן דניאל פרץ הי"ד שגופתו מוחזקת בעזה, שיתפו את הקהל בסיפורם האישי. הם דיברו על צמיחה מתוך הכאב ועל אמונה שמתחזקת דווקא לצד הגעגוע והשכול. דבריהם הדהדו את תחושותיה של החברה הישראלית, שנאלצת להתמודד עם אבל לאומי עמוק שמצטרף לכאב פרטי ומתמשך.

החורבן של היום: עשור לרצח שירה בנקי

השנה, תשעה באב עמד בסימן עגול של עשור לרצח שירה בנקי ז"ל. לפני עשר שנים בדיוק, ישי שליסל, חרדי קיצוני, רצח את שירה במצעד הגאווה בירושלים ופצע שישה צועדים נוספים. הוריה של שירה, אורי ומיקה בנקי, הקימו בעקבות הטרגדיה את עמותת "דרך שירה בנקי" לקידום סובלנות ושיח מכיל בחברה הישראלית.

במסגרת פעילותם, הם עורכים מדי שנה מעגלי שיח בערב תשעה באב, כהזדמנות להתמודד עם שאלות על שנאת חינם בעבר ובהווה. אורי בנקי, אביה של שירה, סיפר כי רק בשנים האחרונות הוא החל לציין את תשעה באב באופן אישי, מתוך הבנה שמדובר ביום ציון לאומי על אובדן הריבונות. הוא הדגיש את הקשר הישיר בין קנאות ושנאת חינם שהובילו לחורבן בעבר, לבין הקיצוניות שהובילה לרצח בתו. "אי אפשר היה להתעלם מהקשר שבין שנאת חינם וקנאות של פעם לימינו אנו", ציין בנקי, והוסיף כי "ויתורים ופשרות היו צו השעה בשנת 67 לספירה, וכך גם היום".

האירועים השונים בירושלים – מהקינות המסורתיות בכותל ועד למפגשי השיח המודרניים בעיר דוד – הציגו תמונה של עם המתמודד עם אבלו בדרכים שונות, אך כולן מכוונות לאותו יעד: ללמוד מלקחי העבר, ולהפוך את זיכרון החורבן למנוף של תיקון ותקווה.