הסתכלתי לכיבוש בעיניים והוא חייך חיוך ממזרי

הסתכלתי לכיבוש בעיניי והתמונה מורכבת עד כאב: אקטיביסטית בדואית שוזרת שירה בין הפחונים. קצין בכיר שאינו מהסס לחשוף את עוולות המערכת הצבאית. משורר ומורה לתנ"ך שהפך את האמונה לרוקנרול משיחי והכל טובל במציאות סבוכה, שאינה מרפה

איתן אלחדז ברק

מבט אל הסדקים שבין גבעות השומרון

השבוע, בין גבעות השומרון הצחיחות למרחבי בקעת הירדן, הצטרפתי למסע יוצא דופן עם ארגון "מסתכלים לכיבוש בעיניים", בהובלתו של אל"מ (מיל') דורון מיינרט. יותר מסיור גיאוגרפי, היה זה מפגש אנושי מטלטל: עם פלסטינים הנאחזים באדמתם, עם פעילי שלום ותיקים וחדשים, ועם קבוצה מגוונת של משקיפים מהארץ ומהעולם. התמונה שנחשפה לא הייתה שחור ולבן, אלא גוונים רבים של אפור, המאלצים התבוננות עמוקה ומורכבת במציאות שבה עוול רודף עוול, והתקווה להסדר נראית רחוקה מתמיד.

השמש האביבית של אמצע מאי ליוותה אותנו כשהתחלנו את דרכנו אל לב השטחים. הנוף, עוצר נשימה ביופיו הפראי, עמד בניגוד כמעט סוריאליסטי למטרת הסיור: לבחון מקרוב את המציאות הפוליטית והאנושית המכונה "הכיבוש". מדריכנו, דורון מיינרט, איש שאת הרזומה המרשים שלו עוד נכיר, כיוון את תשומת לבנו לא רק לגיאוגרפיה, אלא גם לדמוגרפיה ולסיפורים החבויים מאחורי כל גבעה ומאחז. אך עד מהרה התברר שהסיפור אינו רק על מה שראינו, אלא גם על מי שהיינו – קבוצה מגוונת של אנשים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, והגיע לכאן מסיבותיו שלו.

המדריך מהאליטה הצבאית שהפך למבקר חריף

דורון מיינרט, יליד 1960 ובוגר קיבוץ בית השיטה, הוא דמות שקשה להישאר אדיש אליה. אל"מ במילואים, עם קריירה צבאית ענפה בחיל השריון שהחלה ב-1978, דרך תפקידי פיקוד רבים – ממפקד מחלקה ועד מפקד עוצבת ראם, ראש מחלקת תכנון מבצעים באגף המבצעים וראש מנהלת התרגילים – הוא ללא ספק "בשר מבשרה של האליטה הצבאית". לאחר שחרורו ב-2011, ואחרי תקופה קצרה שבה היה שותף בהקמת הקיבוץ העירוני "תמוז" ועבודה בחברת NESS, מיינרט, הפנה את מרצו לאקטיביזם. בשנת 2022 אף נפצע קל מתקיפת מתנחלים כאשר השתתף בנטיעות של אנשי שמאל בין הכפר בורין לגבעת סנה יעקב. כיום, הוא מלא טענות כלפי אותה אליטה צבאית שממנה צמח, והוא מוביל סיורים כמו זה, כדי לחשוף את מה שהוא רואה כעוולות הכיבוש.

על קו התפר: מאחזים, נישול, ומציאות מורכבת

בפתח דבריו, כיוון מיינרט את מבטנו אל האופק המזרחי. "מה שרואים כאן בחזית, לקראת הירדן," פתח, "אלו כבר ערי מואב, זה כבר ירדן." אך מהר מאוד, המבט הופנה קרוב יותר, אל הדרמה האנושית המתחוללת לרגלינו. "המשימה של המתנחלים עצמם זה לנקות את השטח הזה לחלוטין מבדואים, והם אכן הצליחו," קבע, מתווה קו ברור למציאות שהוא מבקש לחשוף. "מכאן ועד מעלה אפרים כבר אין אף קהילה בדואית… כולם גורשו."

כשהגענו לכפר הבדואי מוע'ייר א-דיר, המפגש עם עומר, נער מקומי, צייר תמונה מורכבת יותר. עומר תיאר התנכלויות יומיומיות מצד מתנחלים ואת אוזלת היד של המשטרה הישראלית. הוא ציין שהמצב החמיר משמעותית אחרי אירועי השבעה באוקטובר. עם זאת, בדבריו עלו גם ניואנסים: הוא סיפר שבעבר, "המנהל האזרחי… בנה לנו בית ספר… ומעין לשתייה." הקהילות הבדואיות, כך התברר, נמצאות בתחתית שרשרת המזון מבחינת אפליה ועוני, לא מוגנות מספיק על ידי הרשות הפלסטינית או הרשויות הישראליות. כאשר הם מותקפים על ידי מתנחלים קיצונים, הם פונים למנהל האזרחי הישראלי. "זה הרע במיעוטו," אמר עומר, והוסיף שאינו תולה תקוות ברשות הפלסטינית: "הם יותר גרועים מהישראלים."

הפסיפס האנושי: מי מסתכל על הכיבוש?

הסיור עצמו היה מיקרוקוסמוס של התעניינות גלובלית ומקומית. לצד פעילי שלום ותיקים, בלטה קבוצה מגוונת: אב ובתו משוודיה, ב"תיירות אקטיביסטית" שנועדה "לראות מקרוב את מה שהם שומעים בחדשות", ולצידם צוות טלוויזיה מהערוץ הציבורי האיטלקי, שתיעד וראיין.

אך המגוון לא הסתיים שם. בינינו היה גם בעז סיגל, צעיר יהודי דתי מארה"ב, הלומד בישיבת מעלה גלבוע. "אני סקרן מאוד," אמר, "ורוצה להכיר בעיניים את המקומות עליהם אנחנו מתווכחים." בעז, המקורב לחב"ד, הפגין פתיחות מרשימה, ומעביר שנת שירות בקהילה אנתרופוסופית בגליל, שם הוא מלמד אנגלית בכפר ערבי. לצידו, סטודנט איטלקי מהטכניון, שהגיע כדי "ללמוד את סודות אותיות האלף-בית העברי".

נוכחות מגינה: אידיאליזם, אמנות, אמונה ומאבק הישרדות

במהלך הסיור הגענו לאחד ממוקדי "הנוכחות המגינה" של פעילי שלום, אוהל שהוצב בישוב ראס אל עין. "עצם הנוכחות שלנו עם אמצעי התיעוד מונעת מהדברים להגיע לאסקלציה," הסביר מיינרט. באוהל הזה, בין תרמוסים של קפה למזרנים פזורים, התגלה עולם שלם של אקטיביזם ומפגשים אנושיים.

כאן פגשתי את עמנואל יצחק לוי (30), דמות שקשה להגדירה במילה אחת. בחולצת טריקו בסגנון וודסטוק, כובע שרק פילוסוף צרפתי מתוסכל או אמן בוהמייני יעז לחבוש, ועיניים ששידרו תערובת של עייפות, אירוניה ותהייה קיומית של 'מה אני עושה פה לעזאזל?', הוא סיפר שזו כבר הפעם החמישית שהוא מגיע להתנדב במשמרות במקום הלא שגרתי הזה, "עם הנוף הכי רע שיכול להיות," כהגדרתו המפוכחת. עמנואל, בנם של איש הטלוויזיה המוערך חגי לוי ("בטיפול", "הנערים", "הרומן") והעיתונאית והמורה ליוגה נילי לנדסמן, הוא יוצר רב-תחומי – משורר, מחזאי ומוזיקאי. בגיל 21 החל במסע של חזרה בתשובה, שהוביל אותו להקים את "עמנואל והכיסופים", להקת פופ-רוק משיחי ששרה טקסטים טעונים על "גוג ומגוג", ובחלק מהופעותיהם, כפי שסיפר בחיוך ממזרי, הם אף "סוקלים את המשיח בדמותו של עמנואל". שיריו התפרסמו בבמות נחשבות, והוא אף כיכב בתוכנית הריאליטי הקולינרית "בוא לאכול איתי", במה שהוסיף עוד רובד לדמותו האקסצנטרית. בבקרים, הוא מלמד תנ"ך בני הנוער של הכפר הירוק. "כשאני מסתובב במקומות כאלו," אמר לי עמנואל, וסובב את כובעו, "אני מבין טוב יותר את התנ"ך שאני מלמד. מה זה להילחם על כל באר מים. החשיבות של צל במדבר. פתאום הפסוקים קמים לתחייה." ואז הוסיף את התובנה המטלטלת: "ובכלל, נדמה כאילו אנחנו, פעילי השלום, והמתנחלים – יש לנו אהבה משותפת לאידיאליזם ולסיפורים המיתיים של התנ"ך. כל אחד לוקח את זה למקום אחר לגמרי, כמובן, אבל הבסיס, הכמיהה למשהו גדול יותר, אולי דומה."

לא הרחק משם, בכפר מערג'ת שבבקעת הירדן, פגשנו את עאליה מלאה, אישה בדואית צעירה, בת לחמולת מלאח, שקולה צלול ונחוש. היא עובדת עם "בצלם" ומתנדבת עם פעילי שלום, ובמקביל לומדת לתואר ראשון באוניברסיטת אל-איסתיקלאל ביריחו, "אני לומדת ביטחון כדי להביא שלום," אמרה בחיוך רך אך מלא משמעות. "אנחנו גרים בכפר הזה עשרות שנים," פתחה. "אנחנו בדואים, נודדים ממקום למקום בהתאם לתנאים, למחיר, למרעה. העדר והמרעה הם מקור המחיה היחיד שלנו. פה חיו הרבה משפחות, חיינו בשלווה ובשלום עד שהמתנחלים התחילו לבוא ולהתנכל בנו לפני כחמש שנים."

עאליה תיארה מסכת התנכלויות קשה ומתמשכת מצד מאחז סמוך: "הם התחילו למנוע מאנשים לצאת למרעה. התחילו להתנכל לנו, לגנוב את העדרים שלנו." דורון הוסיף כי "החוצפה היא שהמתנחלים מביאים את העדרים שלהם ונותנים להם לרעות בין הבתים של הכפר. ככה קל להם לגנוב, ואז הבדואים נאלצים לסגור את העדרים שלהם בתוך הבתים." אך זה לא הסתכם בגניבות. "הם התנפלו על התלמידים ועל בית הספר," המשיכה עאליה, "שרפו את המסגד של הכפר, שהוא מקום תפילה קטן בגודל של חדר, ושרפו גם טרקטור." היא סיפרה על הרעלת עדרים וכלבים. "שמו להם רעל ולמחרת מצאנו אותם מתים. המתנחלים מגיעים בחסות צבא הגנה לישראל… הם לא מסתפקים בעז או כבש, הם גונבים כמויות אדירות של כבשים". ראוי לציין ש'מלחמות הרועים' (וקרבות המסיק) הם לב המאבק כיום בשטחים: כל צד טוען להתנכלויות, גניבות והצקות. אך ברור שמאחורי הדברים מסתתר קרב על האדמה ועל שטחי המרעה שהולכים ופוחתים.

הפחד המתמיד גובה מחיר וקורה שמשפחות עוזבות את הכפר. כיום, נותרו בכפר כ-200 תושבים, ובהם תשעים ילדים הלומדים בבית הספר היסודי במקום.

למרות הכל, עאליה מדגישה את דרך האי-אלימות. "למרות שהמתנחלים באים ומתנכלים, אנחנו לא נלחמים איתם. אם אנחנו מדברים איתם, אנחנו מדברים בדרכי נועם ושלום, כדי שנבטיח את מקומנו במקום הזה." על היותה אישה משכילה וקול בולט בקהילתה, אמרה: "המספר מאוד מאוד נמוך של בחורות שיוצאות ללמוד. אני הבדואית הראשונה שיצאה ללמוד, והבדואית הראשונה והיחידה שמדברת מול קהל ומול עיתונות." אחיותיה למדו גם הן, אך היא היחידה שפעילה ציבורית, למרות איומים שהיא מקבלת. את הכאב והמאבק היא מתעלת לכתיבה: "השירים שלי נובעים מהכאב שאנחנו חיים אותו. כולם פה מדברים על מולדת, על החיים שאנחנו חיים כאן, אז פשוט ביטאתי אותם בשירה." . ספר שיריה תורגם לאנגלית והופץ בעולם. היא סיימה בפנייה ישירה אלינו: "תודה רבה שאתם כאן, שבאתם לשמוע את קולנו. אנחנו צריכים עוד פעילי שלום שיהיו איתנו ואנחנו נמשיך להישאר באדמה הזאת."

הארגון מאחורי המבט: בין "קפלן" ל"חטא הקדמון"

ארגון "מסתכלים לכיבוש בעיניים", כפי שהסביר דורון, הוקם על ידי פעילי מחאת בלפור שביקשו להחזיר את נושא הכיבוש לשיח הציבורי. יש להם לא מעט טענות כלפי מפגיני "קפלן", שלטענתם מתרכזים במלחמה, בחטופים ובממשלה, אך מזניחים את מה שהם רואים כ"חטא הקדמון" – הכיבוש. למרות שלעיתים הם סופגים ביטויי גנאי מפעילים במחאת קפלן, הם רואים חשיבות עליונה להעלות את נושא הכיבוש למודעות, גם בהפגנות שם.

הדים מאדמה טעונה: מחשבות בסוף המסע

החזרה מהסיור הותירה אותי עם מחשבות רבות. המציאות בשטחי יהודה ושומרון מורכבת מאין כמותה. לצד העדויות על סבל פלסטיני, מתקיימת פעילות ענפה של צה"ל מאז השבעה באוקטובר במחנות פליטים ובמעצר פעילי טרור. ממש לאחר הסיור, קיבלתי 'פוש' לטלפון: "מחבלים יידו אבנים לעבר רכב ואוטובוס ישראליים באזור נעמה בבקעה. כתוצאה מכך נפצע תינוק ישראלי."

התמונה מורכבת, כואבת ונטולת פתרונות קלים. דבריו של עמנואל יצחק לוי על "האהבה המשותפת לאידיאליזם ולסיפורים המיתיים של התנ"ך" בין פעילי שלום למתנחלים, לכאורה, מהדהדים את הפרדוקסליות העמוקה של המקום הזה.

הסיור עם "מסתכלים לכיבוש בעיניים" אינו מספק תשובות פשוטות, אך הוא בהחלט מאתגר את המבט ומאלץ התמודדות עם מציאות רבת פנים. הוא מדגיש את הצורך להקשיב לקולות מגוונים, להכיר באומץ לבם של יחידים הפועלים לשינוי, ולהבין שעוול לא פותר עוול. ראוי שכל אחד יפעל למען חיים משותפים עד שיהיה הסדר מדיני, שהיום, למרבה הצער, נראה רחוק מתמיד. השקט באוטובוס, בדרך חזרה, המחיש את כובד המשקל של מבט כזה, המנסה לראות את כל הסדקים.

גם כשזה לא נוח. כי בסופו של דבר, המבט אל תוך הסדקים, אל המקומות שבהם האידיאולוגיות הגדולות פוגשות את חיי היומיום של בני האדם, הוא אולי הצעד הראשון לקראת הבנה, ואולי, יום אחד, גם לקראת פתרון.