הצופן הגנטי: "הסטירה שחטפתי מאבא שלי הפכה אותי לדובר אמת"

משתף האלוף (במיל') יצחק בריק, מי שהיה נציב קבילות החיילים ובתפקיד זה לא היסס להתעמת עם רמטכ"לים ואלופים במטה הכללי # דוד חרמץ שמע ממנו את הביקורת הרחבה והמקיפה שלו כנגד צמרת צה"ל, שמגיעה גם לשיטת המינויים # כדוגמה טרייה הוא מבקר אותה על כך שזרקה את תא"ל עופר וינטר "למרות שהוא מפקד, שיודע לשלב בין רוח לחימה יחד עם זהירות ואחריות. אם וינטר היה אלוף הפיקוד ב-7 באוקטובר, הכל היה נראה אחרת", הוא אומר 

נולדתי בקיבוץ גלאון, בן לאברהם וציפורה ממייסדי הקיבוץ", אומר האלוף (במיל') יצחק בריק  (77). "קודם הקמת הקיבוץ, אבי שירת בפלמ"ח ואמי שרדה את אושוויץ לאחר שמשפחתה עברה ב'שדרת מנגלה', שחרצה את דינם של האנשים לחיים ולמוות. לאמי ולאחותה הורו ללכת לשורת החיים ושאר בני משפחתה נשלחו לשורת המוות. אחותה של אמי החלה לרוץ לשורה בה נמצאים הוריה, ואימא שלי בתושייה מיידית עצרה בעדה והצילה את חייה". 

בארץ פגשה העולה החדשה ציפורה קליין את אברהם בריק, מי שהגיע לארץ עוד טרם המלחמה עם עליית הנוער של השומר הצעיר, התאהבה בו והלכה אחריו למקום שפחות אהבה – לקיבוץ. 

"קיבוץ גלאון נוסד ב-1946, במסגרת 11 הקיבוצים שקמו בלילה אחד באזור, מתחת לאף של הבריטים ובשיטת 'חומה ומגדל'", אומר בריק ומוסיף: "התנאים בקיבוץ היו קשים, אבל אצל אמי כל זה התגמד אל מול הקושי של הלינה המשותפת".  

הלינה המשותפת שהייתה אפיון מרכזי בתנועה הקיבוצית לאורך עשרות שנים, התבססה על עקרון החינוך המשותף שהיה נהוג בקיבוצים. על פי עיקרון זה, האחריות לחינוך הילדים, לרווחתם ולהכשרתם הרעיונית והמעשית לחיי הקיבוץ הייתה מוטלת על כלל החברה. או במילים אחרות: מגיל כמה חודשים ועד בגרותם גדלו וישנו ילדי הקיבוץ בבתים נפרדים. הוריהם הורשו לארח אותם בבתיהם רק שעתיים ביום בשעות אחר הצהריים.  

"את אימא שלי זה הטריף", אומר בריק. "היום אני מבין שהרקע שלה – קריעתה מחיק הוריה באושוויץ – רק הוסיף לכעס שלה על כך. אם היה תלוי בה, הוריי היו עוזבים את הקיבוץ רק על רקע זה. אבל אבא שלי היה סוציאליסט אידיאולוג, חניך השומר הצעיר, והדבר הזה כלל לא עלה על דעתו". 

אלא שאימא בריק חיפשה כל דרך להיות עם הבן שלה – גם אם זה היה ממרחק. "אני זוכר שאמי הייתה מגיעה הרבה פעמים באמצע היום אל מחוץ לגן ומסתכלת עליי. יום אחד פרצתי בבכי ופרשתי ידיים לעברה". 

ואז החברה בריק עשתה את הלא ייאמן בקיבוץ – שברה את הקודים החברתיים הבסיסיים ביותר. בריק זוכר היטב את שהתרחש: "אימא פרצה לגן, לקחה אותי בידיה וחיבקה אותי. מיד קפצו עליה הגננות וגערו בה: 'החברה ציפורה, את לא יכולה לעשות את זה'. ואז החל מאבק עליי. הם פשוט תלשו אותי מהידיים שלה, כשאמי מתעקשת להמשיך ולהחזיק בי. זה נחרת בזכרוני כאילו זה היה אתמול. זה קרה כשהייתי בן שנתיים וחצי. ככל הנראה הדבר הראשון שאני זוכר בחיי; בוודאי הדבר המשמעותי הראשון". 

אין ספק שהאירוע הזה יצר חריץ עמוק באישיותו של גיבור כתבה זו. כ-16 שנים מאוחר יותר, המסלול הצבאי של בריק היה אמור להיות שונה לחלוטין. בריק הגיע לבקו"ם כשהוא מגובש בתוך עצמו שהוא רוצה לשרת בשריון. "הושפעתי בעיקר מסיפורי חברי המשק ששירתו בחיל", מנמק בריק בחירה זו ומוסיף: "בעיניי, חיל השריון היה המודל האידיאלי של הקיבוץ שלנו".

אלא שלא כל חלום מתגשם בקלות. לאחר ששמע קצין המיון את משאלתו של המלש"ב הצעיר, הגיב: "יפה ביקשת, אלא שהצבא הוא ארגון גדול בעל צרכים משלו וחסרים לנו חיילים לחיל הקשר. ולשם אתה מוצב". 

אבל וחפוי ראש הלך בריק למשאית שאספה את כל טירוני הקשר. ואז, בעודו יושב באותה משאית, ברגע אחד גמלה אצלו ההחלטה: לא יקום ולא יהיה. אני חוזר לקצין המיון ונלחם על רצוני. בריק קפץ מהמשאית, התפרץ לחדרו של הקצין והטיח בו: "חלום חיי לשרת בשריון, אל תיקח לי אותו". קצין המיון נעץ מבט בוחן בעיניו של המתחייל הירוק ולאחר שניות, שנדמו לטירון הנסער כנצח, פסק: "נחישותך מעידה על אופייך. תשרת בשריון". 

בעודו יושב במשאית העושה דרכה לבסיס טירוני השריון, רשם לעצמו בריק את המסקנה הבאה: אם נלחמים ולא מוותרים – מצליחים. 

פריצת דלת נוספת – דומה ומשמעותית לא פחות – אירעה 17 שנים מאוחר יותר, כשגיבור כתבה זו קנה בית פרטי בעיר חדרה. אז זה היה לחדרו של ראש העירייה. עוד נגיע לכך. 

                                                #  #  # 

אבל לא רק אימא שלו צרבה בו קודים התנהגותיים, שבאו לביטוי במהלך חייו. בריק זוכר אירוע משמעותי שעבר עם אביו – הייתה זו סטירת לחי מצלצלת. "הסטירה הזו השפיעה הרבה מאוד על החיים שלי", משחזר היום בריק. אבל בל נקדים את המאוחר. 

"תמיד הייתי ילד שובב", משתף בריק. "בגיל 12 הזמנתי את חברי מהכיתה, מאיר חצרוני להרפתקה מסעירה – לחצות את הגבול הישראלי-ירדני ולראות במו עינינו איך נראית המדינה השכנה. הקיבוץ שלנו היה מרוחק מקו הגבול של אז בכ-5 ק"מ בסך הכל". 

"לא", השיב בריק לשאלתי, "לא חושב שהושפעתי באותה עת מסיפורי גניבת הגבול של מאיר הר-ציון. זה היה שילוב של סקרנות עם הרפתקנות ומחתרתיות. כל אלה התאימו לי אז מאוד".  

כך או אחרת, בריק שיזם את המסע, תכנן אותו לפרטי פרטים: "ביום שבת התגנבנו לאורווה ולקחנו משם חמור וסוס. יצאנו לדרך במסלול לא סלול, שהקשה על התקדמותנו. בשלב מסוים אירעה תקלה, שהתגלתה בדיעבד כתקלה משמעותית: כלב שוטה נבח על הסוס וגרם לו להשתולל ולהשתחרר מהרצועה, שרתמה אותו לעגלה. הוא סב על עקבותיו ודהר חזרה אל ביתו. כשחזר לאורווה הנעולה, עמד בחוץ, רקע ברגליו וצהל. אחד החברים הבחין בכך ומיד חלף בראשו חשד סביר: מישהו לקח את הסוס לטיול דהירה, נפל בשטח ונפצע והסוס חזר. חייבים להגיע אליו ולהושיט לו עזרה. 

מיד עברה הבשורה בין כלל החברים, כדי לברר מי הנעדר. בעקבות הסקר התברר: הילדים איציק בריק ומאיר חצרוני, הם היחידים שאינם נמצאים כרגע במשק. בינתיים השמש נטתה לשקוע, בעוד צמד ההרפתקנים עדיין לא הגיע אל קו הגבול.  "שמע, מאיר", אמר לפתע בריק לחברו. "לא נצליח הפעם לראות את ירדן באור יום. בוא נסתובב ונגיע לשם בפעם אחרת". 

כשחזרו השניים (והחמור) למשק בשעת חשכה, הם הבחינו בקבוצות של חברים מתגודדים ומדברים בהתרגשות. הם הסתתרו מאחורי מסתור והתקרבו בהליכה שפופה, כדי לשמוע על מה השיח הרגשני. כשנפל להם האסימון שהם-הם האירוע, סימן בריק לחברו ללכת אחריו, כשמגמת פניו הייתה אל מגרש הכדורסל. שם החלו השניים לשחק. בשלב מסוים הגיע למגרש פעם נוספת, אברהם, אביו של בריק. הוא הכיר את אהבתו של בנו לכדורסל, כך שהמגרש הזה היה בראש מקומות החיפושים שלו באותה שבת. לשם הוא הגיע כמה פעמים באותו יום. 

 "היכן היית?!" שאל אותו אביו בכעס, "אני מחפש אחריך שעות". בריק הצעיר זרק מבט אדיש לאביו ואמר לו: "אני משחק פה כל היום". 

"באותו רגע אבא שלי הניף את ידו וסטר לי סטירת לחי מצלצלת. עד עצם היום הזה אני יכול לראות את תנועת ידו ולשמוע את הד קולה המצלצל. הסטירה הזו הייתה אחד הרגעים הכי מכוננים בחיים שלי. המסר שעבר לי באותו רגע: גם אם אתה נמצא במקום שלא נוח לך, ספר את האמת ותתמודד איתה. דבר אחד אל תעשה – אל תשקר". 

                                               #  #  # 

הסיפור האחרון יחד עם הידיעה שגיבור כתבה זו הגיע לדרגת אלוף בצה"ל, נוטעים במאזין מן הצד את התחושה שהביוגרפיה של בריק רצופה מובילות חברתית. אלא שבמהלך המפגש הארוך והמרתק שקיימנו, בריק היה אמיץ דיו כדי להפריך הנחת עבודה זו. 

"מערכת היחסים שלי עם מערכת החינוך הייתה בעייתית ביותר, וזה השפיע ישירות על מעמדי החברתי", אומר בריק. "מכיתה א' לא התחברתי ללימודים. בעיקר התקשיתי עם שיטת לימוד הקריאה. בתכל'ס, בכל פעם שהמורה סובבה את פניה ללוח, קפצתי מבעד לחלון הפתוח ויצאתי אל המרחבים החופשיים. תמיד הייתי טוב בספורט, וזה מה שהציל אותי חברתית. אלא שכל זה היה נכון בכיתות הנמוכות. כשסיימנו את כיתה ו' ועברנו לשש-שנתי שבקיבוץ גת, מצבי החברתי הידרדר לשפלים שלא יאומנו. בדיעבד התברר לי שהמחנכת שלי לאורך כל היסודי שלחה עליי ביקורת נוראית – על יכולותיי הלימודיות ועל סיכויי הצלחתי. המורים קראו את הביקורת הזו והיחס שלהם אליי בכיתה היה בהתאם וזה חִלחל גם ליחס של התלמידים אליי. נחשבתי לאידיוט של הכיתה. זה הגיע לכך שאחר הצהריים, כשכל התלמידים מגלאון הוזמנו להתארח בבתי המקומיים בגת, היחיד שלא הוזמן הייתי אני. נותרתי לבדי בכיתה". 

ואם צריך מישהו שיזרה מלח על הפצעים, תמיד יהיה מי שיתנדב לעשות זאת. "יום אחד אמר לי אחד התלמידים: 'אתה יודע למה אף אחד לא מזמין אותך? כי אתה האידיוט של השכבה'. וכך, הייתי ילד שקוף למשך כמעט שנתיים ימים". 

האם שיתפת את ההורים שלך במה שאתה עובר, אני מתעניין ובריק משיב בנחרצות: "ממש ממש לא! ולמרות זאת, את מנת החמצן שלי באותן שנים קשות קיבלתי מהם. תמיד הם הדגישו עד כמה הם מעריכים אותי ואת יכולותיי".  

ואז קרה הנס, כפי שבריק הגדיר זאת.  

"זה היה בכיתה ח'. הגיע מורה חדש. לא אשכח את שמו בחיים – זליג שושן. באחד המבחנים הוא התרשם מתשובותיי. בפני כל הכיתה הוא אמר מילים, שמעולם לא שמעתי עד לאותו רגע במוסדות החינוך שהייתי בהם: 'איציק, אתה אייזן'. היית צריך לראות את מבטי הזלזול וקולות הלעג שהשמיעו חבריי לכיתה כשהוא אמר זאת. אני הבחנתי בזה היטב. כי לתגובות שלהם הייתה משמעות בעיניי הרבה יותר,  מאשר למחמאה של המורה זליג". 

 אולי זליג אמר את זה כי היה מודע למיקומך בכיתה, אני מגשש ובריק מגיב בחיוך: "תודה שאתה לא נותן קרדיט לתשובות שלי באותו מבחן, אבל כן – אין לי ספק שהוא עשה זאת כדי להעצים אותי. לקחתי את זה איתי לכל מסלול הפיקוד שלי בצה"ל – מה שחוות דעת אחת של מורה, שאין בה תבונה חינוכית, יכולה לעולל מצד אחד, ומה שמחמאה של כמה מילים אל מול הפורום הנכון יכולה לחולל מהצד השני. בעיניי זה היה שיעור פיקודי מהמדרגה הראשונה". 

למרות התגובות המזלזלות של התלמידים, בריק טוען בנחרצות ששלוש המילים שאמר עליו זליג בפני הכיתה היו נקודת המפנה של חייו. 

 "לא, אני ממש לא מגזים", הוסיף בריק כשזיהה את הספקנות שהתפשטה על פניי. "באמת שהקומפלימנט הזה שינה את חיי. באותו יום אמרתי לעצמי: הכל תלוי בי. אם אשקיע – אצליח. מכיוון שזיהיתי בעצמי את חיבתי למספרים ולחשבון, הלכתי לספרייה ושאלתי ספרי הדרכה במקצוע זה. כך התקדמתי הרבה מעבר לרמת הלימוד של כיתתי. בשלב מסוים, המורה למתמטיקה לא יכול היה להתעלם מכך. גם הוא החמיא לי, אבל יותר מזה. יום אחד, במסגרת יום התלמיד או משהו דומה, הוא ביקש שאני אעמוד מול הכיתה ואעביר שיעור במקומו. וכל זה השפיע באופן הדרגתי, אבל עקבי, על מיקומי החברתי בכיתה ובשכבה". 

אגב אותה מחנכת  שהייתה בת המשק שלך ושלטענתך קעקעה על מצחך את הסטיגמה האיומה בתיכון קיבוץ גת, יצא לך כבוגר לדבר איתה על זה? 

"לא. לצערי לא קיימתי איתה שיחה בוגרת על הטעות החינוכית הנוראית שהיא עשתה. אבל תשמע משהו מאוד מעניין:  כשהייתי ב-י"ב ולאחר שנודע שמי כמצטיין במתמטיקה, היא פנתה אליי כדי שאעזור לבן שלה, שצעיר ממני בשלוש שנים, במקצוע זה. הסכמתי, בטח שהסכמתי. ולא, היא לא מצאה שום צורך להתנצל בפניי גם לא באותה הזדמנות. ואגב, כנראה שגם הצלחתי בהדרכתי. כי אותו נער שירת לימים כטייס בחיל האוויר…"

                                                    #  #  # 

בשירותו הצבאי מילא בריק תפקידי פיקוד רבים, אם כי לא ברצף ("השתחררתי בשנת 1969, עד שהרמטכ"ל רפול איתן קרא לי ב-1980 לחזור לשירות פעיל"). פיקד על אוגדה ועל גיס. הוא הועלה לדרגת אלוף, כשקיבל לידיו את הפיקוד על המכללות הצבאיות. ב-1999 השתחרר סופית מצה"ל וכעשור לאחר מכן מינה אותו שר הביטחון ברק לתפקיד נציב קבילות החיילים; תפקיד אותו מילא כ-10 שנים. 

נראה – כך לפחות מזווית הראייה שלי, כמי ששוחח אותו שעות רבות – שתפקיד זה היה פסגת עשייתו והשפעתו על מערכת הביטחון (וזאת מבלי לגמד את פעילותו במלחמת יום הכיפורים, שבגינה הוענק לו עיטור העוז). בריק עצמו לא ממש ממהר לאמץ קביעה זו שלי ("היו לי תפקידים לא פחות חשובים בזמן שירותי"). כך או כך, אין מי שיחלוק על העובדה שבריק יצק סטנדרטים חדשים לתפקיד הנציבות.  

"בתחילת דרכי כנציב קבילות החיילים קיבלתי החלטה שאני לא אפעל כפי שפעלו נציבים שקדמו לי", מגולל בריק בהרחבה וניכר בו שהוא נהנה ביותר לשתף את בן שיחו בחלק זה של השיחה. "לא אסתפק בלהיות אומבודסמן (נציב קבילות הציבור). אני לא אהיה המקבילה של כרמלה מנשה, שאסתפק רק בלטפל בתלונה על היעדר מים חמים במקלחות של לוחמים. ואכן 'חפרתי' את הצבא כפי שאף אחד לא חפר לפניי: במהלך כהונתי עברתי פיזית ב-1,600 יחידות צבאיות – ים, אוויר, יבשה. בכל שבוע יצאתי לביקור בשלוש יחידות שונות. כל ביקור כזה נמשך שעות רבות. תחילה כינסתי את החיילים ושמעתי את מה שיש להם לומר. לאחר מכן ישבתי רק עם הסגל לעוד שעתיים של דיונים, פלוס הטמעת תובנות פיקודיות-חינוכיות שצברתי במהלך עשרות שנות חיי ושנות שירותי כלוחם וכמפקד. כך, בין היתר, רכשתי את אמון החיילים והמפקדים. גם כיום, כשאני כבר לא במערכת חמש שנים, אין כמעט יום שאני לא מקבל טלפון ממפקדים בשטח שמדווחים לי על מה שקורה, כולל בשדה הקרב, כי הם יודעים שאני – להבדיל מתרבות השקר שמאפיינת כיום את צה"ל – קנאי לאמת, לא 'דופק חשבון'. ויודע גם לדפוק על השולחן כדי להתריע, למרות שרבים מראשי המערכת הצבאית, כולל רמטכ"לים, לא אוהבים לשמוע את מה שאני אומר". 

רגע אחרי שאני מבקש מבריק דוגמאות להמחשת דבריו המאוד נוקבים, לא ניתן לעצור את שטף דבריו המפורטים. מפאת קוצר היריעה, כפי שנהוג לכתוב, נסתפק בדוגמה אחת על קצה המזלג. 

"עם סיום תפקידי בנציבות הגשתי דוח מסכם ומפורט של 250 עמודים. לא תאמין מה נכתב שם. בגדול אני יכול לומר לך שבעוד הרמטכ"ל באותה עת, גדי איזנקוט, הצהיר שהוא הקפיץ את צה"ל 40 שנה קדימה, אני הוכחתי שהוא דִרדר את הצבא 100 שנה אחורה". 

זו האשמה מאוד קשה, אני עוצר את שטף תוכחתו. "להפך. עוד עשיתי לו הנחות. הוא הפך את הצבא לצבא קטן, קיצץ בתקנים שהם ממש קריטיים, פגע במשרתי הקבע, וכפועל יוצא גרם לעזיבת רבים מהם; כך גם לגבי אורך שירות הסדירים. והנזקים הם פשוט איומים – לא רק כפי שזה מתגלה בהיעדר כוח אדם כיום במלחמה, אלא אפילו בשמירת תחמושת צה"לית, שנבזזת ע"י בני הדודים ששולטים במרחב, רק כי אין מי שישמור על אותה תחמושת. ועוד לא נגענו בהפרטת הלוגיסטיקה והמודל הצעיר של הפיקוד ועוד ועוד. בשורה התחתונה: אני את הביקורת שלי השמעתי בקול רם בכל מקום אפשרי, אבל לצערי כמעט ולא יישמו דבר מכל מה שהתרעתי. ואת הפירות הבאושים האלה כולנו אוכלים עד היום הזה ממש, בעיקר במהלך המלחמה". 

עם כל הכבוד לתכנים הרבים שיצקת לתפקיד הנציבות, מכוח מה עשית את זה, אני שואל אותו. האם לא חרגת מהגדרת תפקידך? ובריק ממהר להשיב: "אתה מדבר בערך כמו שאיזנקוט טען כלפיי, בישיבה שהייתה בלשכתו של שר הביטחון ליברמן: 'אתה חורג מסמכותך'; 'אתה לא המבקר של מערכת הביטחון'. ועל כך השבתי לו: ראשית, המחוקק לא תחם את גבולות הגזרה של תפקיד הנציבות. אז אם אין איסור, מדוע אסור לי? ושנית, נגיד שחרגתי,  לא מעניין אותך לשמוע היכן התקלות, כדי להתנפל עליהן ולתקן אותן? ואגב ליברמן, לזכותו ייאמר, גיבה אותי באותו ויכוח".

                                              #  #  # 

אתה יודע, אמרתי לו, אתה מדבר הרבה על כך שצריך לומר את האמת. תמיד, בהחלטיות, בקול רם  – לא משנה מה תהיינה התוצאות וההשלכות לכך. במילים אחרות לא לדפוק חשבון. זה אפילו המסר שהעברת בשם הספר הביוגרפי שכתבת ('בריק. לוחם ללא פשרות', הוצאת ניב). אלא ששם אתה מביא סיפור מעניין. קיצורו: בתקופת הטירונות שלך בשריון כינס המג"ד את כל טירוני הגדוד ומנה את מעלות הטנקים שלכם, הצנטוריונים, אותם הוא הגדיר כ"טובים בעולם". כשהגיע שלב השאלות, קם אחד הטירונים והביע באוזני המג"ד את החסרונות שאתם מכירים בטנק מניסיונכם בו.  המג"ד רתח. הוא היסה בזעם את החייל ואמר לו שמי שלא מאמין בטנק האיכותי ביותר בתולדות השריון, לא זכאי לשרת בו והורה לו במיידי ללכת למטבח – שם יהיה מקומו מכאן ואילך. בספר אתה כותב שהחייל האמיץ ביטא את האמת של כל החיילים, אלא שגם כשהוא הוענש, איש מכם לא העז למחות על כך. כולל גם לא אתה. 

האם יכול להיות, שאלתי אותו, שרק כשהגעת לדרגת אלוף העזת לומר את האמת שלך, ללא מורא. מתוך חשש, שאחרת לא תגיע לתפקידים ולדרגות שהגעת אליהם. 

ניכר בבריק שלא לגמרי אהב את השאלה, ולמרות זאת טון דיבורו נותר החלטי ונחרץ, כהרגלו: "ממש ממש לא! תמיד אמרתי את מה שאני חושב. אי אפשר להביא אירוע נקודתי מהטירונות וללמוד ממנו על דרך התנהלותי לאורך כל השירות שלי. אבל אם אתה מציף את הסיפור הזה, דע לך שהוא נצרב עמוק בתודעתי והוא ליווה אותי לאורך כל תפקידיי בצבא וגם בנציבות. ככה לא אמור להתנהג מפקד. זה היה כישלון פיקודי מהמעלה הראשונה של אותו מג"ד". 

אם כבר מדברים על דבקות באמת ויראת הדרגים הממונים מהדרגים הממנים מה דעתך, שאלתי אותו, על הטענה כי המערכת הצבאית מסננת בכירים לפי השקפת עולם; בעיקר במעבר בין דרגות תא"ל לאלוף. המהדרים אף טוענים שהנקז להגעה לחברות בפורום מטכ"ל, עובר דרך חותמת הכשרות של קרן וקסנר. 

"תראה", ענה בריק לאחר שלקח לעצמו כמה שניות נדירות של פאוזה, לפני שירה את תשובתו. "אכן יש דפוס, אבל אתה לא מדייק לגמרי באפיון הדפוס הזה. היום, אם אתה שואל אותי, כדי שתתקדם בצבא – בוודאי בתפקידי קצה – לא מספיק שתהיה טוב ומקצועי, אתה צריך להיות עם הקשרים הנכונים. שתחשוב בדרך החשיבה של הקבוצה שתקדם אותך". 

דרך חשיבה צבאית או דרך חשיבה פוליטית, אני שואל. 

"גם וגם", הוא עונה. "זה גם לא מקרי שרמטכ"לים צנחנים ימנו יותר אנשי צנחנים". 

אני מבקש לחדד, התעקשתי לחפור, כשאתה אומר "גם וגם", אתה מתכוון לסינון לפי 'פוליטיקה צבאית – קליקה של אדומים (צנחנים) אל מול קליקה של שחורים (שריון) או אשכרה גם סינון שהוא על פי זהות פוליטית של ימין מול שמאל? 

"לצערי לפי מה שמסתמן היום התשובה חיובית – יש לזה גם היבטים פוליטיים. וזה מאוד מאוד מצער. אבל תבין, זה חלק ממארג של השקפת עולם. זה לא מצטמצם רק לימין מול שמאל. בוא ניקח לדוגמה משהו שהיה לאחרונה מאוד בכותרות – הוצאתו מהצבא של תא"ל עופר וינטר. תקשיב לי טוב: אני יכול להתחייב בפניך, שאם הוא היה אלוף פיקוד דרום ב-7 באוקטובר, התוצאות היו שונות מן הקצה אל הקצה. ב-06:30 החיילים שלו היו ערוכים לתת מענה. ואני אגב סבור שהמתקפה החלה עוד לפני 6:30 בבוקר. 

"אתה שואל איך אני בטוח לגבי אופן התפקוד של וינטר? כי אני מכיר את הבחור הזה מקרוב והוא תמיד הרשים אותי לטובה. מצד אחד הוא סוס דוהר; מצד שני זהיר ומקפיד על נהלים. ראיתי את התפקוד שלו כשהיה מפקד הגזרה הצפונית בעזה. נדהמתי מהגישה שלו והירידה עד לאחרון החיילים, כדי ללמוד מהם. לא ניתן היה שלא לראות את הכבוד והחשיבות שהוא נתן לשיח הזה. ולכן ברור לי שהוא לא היה מזלזל במה שאומרות התצפיתניות. או, לא. ממש לא. אל מול נתוני המודיעין הוא היה מגייס עוד כוחות. שלא לדבר על ההקפדה של 'כוננות עם שחר', שזה היה מאסט מבחינתו. כל תמונת ה-7 באוקטובר הייתה נראית אחרת, אם הוא היה ממונה על הגזרה". 

שים את האצבע על למה ויתרו עליו, אני מתעקש – בגלל הכיפה? הדעות? הסכין בין השניים? 

"בגלל שילוב של כל אלה, ועוד: הוא עִצבן אנשים עם פקודת קרב שהכניס בה את אלוהים. אבל זה לא מתחיל ונגמר שם. הוא איש שאומר את האמת, גם אם היא מנוגדת לקו של המערכת, והמערכת לא אוהבת אנשים כאלה. הוא לא חלק מהקליקה; לא חלק מהשקפת העולם – לא רק הפוליטית, אלא גם הצבאית – וברוח הלחימה שלו הוא גם מוציא אותם לא טוב בהיבט הציבורי, בהשוואה אליו. בקיצור עבורם הוא טראבל-מייקר אחד גדול. 

"גדי איזנקוט רצה כבר להעיף אותו עוד בתקופתו כרמטכ"ל, אלא שהוא לא הספיק ולכן 'רק' תקע אותו. כוכבי, לזכותו ייאמר, חשב אחרת ונתן לו לפקד על אוגדה 98 ו-וינטר עשה את זה מצוין. אבל אז הגורל התאכזר אליו. גנץ, שכמו איזנקוט לא ממש סובל את וינטר, מינה את הרצי הלוי ושניהם (גנץ ואיזנקוט) להערכתי פעלו מאחורי הקלעים כדי שהרצי יראה לו את הדרך החוצה".    

אם כך עובד פס הייצור, אני מעיר, הרי שמדובר על לופ אין-סופי. לא משנה כמה צוערים בעלי השקפה שונה יסיימו את בה"ד-1, בסוף – במעבר שבין תא"ל לאלוף – יהיה מי שיראה להם את הדרך החוצה.  

"וכדי שזה ייפסק חייבים לאמץ את מה שמבקר המדינה לינדנשטראוס אמר כבר לפני קרוב ל-20 שנה, שצריכה להיות ועדה בלתי תלויה, שתהיה מגוונת בהשקפות, ושתבחר את אלופי צה"ל. כמובן שהמערכת הצבאית לא אפשרה לזה, עד כה, להתבצע". 

                                               #  #  #

בריק ואשתו, הגר, מתגוררים בבית צמוד קרקע בשכונה שקטה בחדרה. בית שרחוק מלהיות נובו-רישי. מפלס אחד (שמשתרע על 120 מ"ר), אווירה כפרית, מראה כפרי, שטח אדמה גדול יחסית (700 מ"ר) ובו נטועים עצי פרי ונוי בני עשרות רבות של שנים, שמתנשאים לגובה רב ביותר. "זו באמת הייתה אחת הסיבות שבחרנו את הבית הזה – המראה המרשים הזה של העצים", אומר בריק. 

אין מה לעשות. כנראה כשקיבוצניק ואשתו – שהיא, כמוהו, בת קיבוץ של השומר הצעיר – גם כשהם עוזבים את כור מחצבתם ועוברים תהליך של אורבניזציה ובורגניזציה, עדיין מחוברים לתבנית נוף ילדותם. אבל סיפור רכישת הבית הוא הרבה יותר מעניין וגם מלמד על בריק. מה גם שכבר הבטחנו לכם בתחילת הכתבה, לספר סיפור זה.  

ב-1982 כשבריק היה אל"מ, פיקד על חטיבה 14 ושירת בצפון, הוא ביקש לקצר טווחים למשפחתו והתעניין ברכישת בית. חברה עִדכנה אותו שבית כפרי בחדרה עומד להימכר במחיר מציאה. קשישה בת למעלה מ-80 בִקשה לעבור לדיור מוגן ונאלצה, לשם כך, למכור את ביתה. בריק הגיע והתלהב, למרות שהבית היה פיצפון – כ-60 מ"ר בנוי. מחיר הבית – 60 אלף דולר – היה נשמע חלומי. מיהר בריק לחתום על זכרון דברים, בו הכניסה הקשישה סעיף הקונס את המתחרט ב-15 אלף דולר. לא סתם היא עשתה זאת. 

לאחר החתימה על זכרון הדברים פנה בריק לעירייה, כדי לברר כיצד יוכל להרחיב את הבית; שכן, לך תגדל שלושה ילדים ב-60 מ"ר. הפקידה הרלוונטית נעצה עיניים נדהמות בקצין הצעיר: "מה? אתה קנית את הבית הזה מבלי להגיע אליי תחילה? לא ניתן להגדיל את שטח הבית, שכן לפי התוכניות חלק מהמגרש אמור להיות מופקע לטובת כביש. אתה לא נראה אידיוט, אבל כנראה שזה מה שאתה. יש לך מושג כמה אנשים לא רכשו את הבית לאחר שהגיעו אליי?!…"

בריק הנסער יצא מחדרה אבל וחפוי ראש. במורד המדרגות, בדרך אל מחוץ לבניין, הוא עצר, חשב לרגע והסתובב. הפעם הוא שעט אל עבר חדרו של ראש העירייה דאז, יחיאל כהנא. 

הוא התפרץ לחדרו של ראש העירייה, שנדהם ממראה אל"מ לבוש במדי ב' שניצב מולו, ללא כל התראה מוקדמת. בריק שיתף אותו בפרטי האירוע. 

"מה אתה מצפה ממני שאעשה", אמר ראש העירייה הנבוך והנדהם. 

"שתבטל את הכביש המתוכנן, שגם אין בו כל היגיון", ענה בריק.  

למזלו של בריק מי שישב עם ראש העירייה באותה עת היה גם מהנדס העירייה, שהיה קשוב יותר מראש העירייה לבקשתו יוצאת הדופן של האל"מ. סופו של סיפור – He did it. הכביש בוטל. "אתה מבין", מסכם בריק באוזניי, כשעל פניו מרוח חיוך השמור לחתול הניצב לבדו אל מול צלחת גדושה של שמנת, "שבאותו רגע לא רק הצלתי את חיי, שכן לצורך העסקה נאלצתי לקחת הלוואות מטורפות, אלא גם עשיתי את עסקת חיי. משום שהזקנה, שהייתה לחוצה לכסף, הורידה את מחיר הבית בעשרות אלפי דולרים רבים, אל מול מחיר השוק הריאלי…" 

הגר ויצחק בריק הביאו לעולם שלושה ילדים: ליאור, טל (46) ומיכל (41). עם השנים נוספו להם כבונוס שבעה נכדים. בנם בכורם, ליאור ז"ל, היה צריך להיות היום בן 48, אך הוא מצא את מותו בנסיבות מאוד טראגיות. 

"ליאור היה צמא ידע כבר מילדותו. הִרבה לקרוא ספרים", משתף אביו בכאב. "לאחר השחרור הצבאי הוא התעניין בשבטים נידחים ובחקר התודעה האנושית. יום אחד הוא קרא ספר על אינדיאנים, שנוהגים לטבול בתה שלהם צמח קוצני בשם דטורה, מה שגורם להם לחוות התעלות רוחנית עילאית. המידע הזה סיקרן את ליאור שלי, והוא חיפש אחר אותו צמח. אלא שבמקום את העלים, הוא קיבל לידיו את זרעיו השחורים והרעילים של הצמח; מה שהוביל לכוס התרעלה שלו וכמה ימים מאוחר יותר למותו". 

                                                #  #  # 

במלחמת יום הכיפורים שימש בריק כמפקד פלוגה בגדוד 113 .הכוח בפיקודו נקלע למארב קומנדו מצרי.  בריק נפגע מרשף של טיל נ"ט ונכווה בפניו. על אף הפציעה המשמעותית המשיך לפקד על הטנק ויחד עם חבריו השמיד את פלוגת הקומנדו. ב-8 באוקטובר 1973 השתתף עם יחידתו במתקפת הנגד הכושלת של צה"ל.  לאחר הנסיגה ארגן מספר טנקים וחזר להסתער, כדי לחלץ נפגעים וטנקים. בקרב הם פגעו ב-25 טנקים ועצרו את התקדמות הכוחות המצריים. בהמשך הלחימה השתתף בצליחת התעלה. הוא  סיים את המלחמה, לאחר שהחליף שבעה טנקים ונותר אחד מהלוחמים הכשירים הבודדים מגדודו, שמנה יותר מ-200 איש לפני הקרבות. על מעשיו אלה הוענק לו עיטור העוז.

למי שלא יודע עיטור העוז הוא בתכל'ס תיבת עץ שבתוכה יש קלף, עליו מודפסים נימוקי העיטור למקבלו. ובתוספת – סוג של מדליון. ולמה אנחנו מתעכבים על פריטים שוליים אלה? כי בריק משתף שתיבת העץ הזו והמדליון היו חשובים מאוד לאמו, שביקשה מבנה שיפקיד אותם בידיה. בריק נעתר ונפרד לשנים רבות מאותם פריטים.   

"אתה יודע מה מצחיק", שואל אותי בריק רטורית כשעיניו מפליגות אל נקודה רחוקה בחדר, "שכשקיבלתי דרגות אלוף, אימא שלי הפתיעה אותי בתגובה הקצת פושרת שלה. 'בשביל מה אתה צריך את זה, הרי אתה כבר קצין..', אמרה לי. בשבילה סיום בה"ד-1 וקבלת דרגת סג"מ בהחלט הספיקו. אבל עיטור העוז היה בשבילה משהו אחר לגמרי. ואת זה הבנתי עד הסוף, רק לאחר שהיא נפטרה לפני כעשור, בגיל 90.  

"לאחר מותה הגעתי לבית שלה בקיבוץ, כדי לפנות דברים. כמובן שעמד מול עיניי גם הרצון לקחת את תיבת עיטור העוז אל הבית שלי, אחרי 42 השנים שהוא היה אצל אמי. הפכתי את הבית ולא מצאתי את עיטור העוז. פשוט לא מצאתי. מתוך ייאוש התחלתי לחפש במקומות 'לא הגיוניים'. אחד כזה היה בחלק נסתר ואפל בחדר הארונות. אצבעותיי המגששות נתקלו במשהו. משכתי אליי חפץ עטוף בבד. הורדתי את הבד ומתחתיו נתקלתי בשכבת בד נוספת. ואחריה עוד שכבה. ואז החלו להתגלות שכבות של ניירות וניילונים – אל תשאל. ממש כמו משחק הילדים 'חבילה עוברת'. בסוף התגלה עיטור העוז. שמע, אני לא אדם שבוכה כל כך מהר. באמת שלא. אבל באותו רגע פרצתי בבכי. לא בגלל שמצאתי את עיטור העוז, אלא משום שבאותו רגע הבנתי עד כמה היה חשוב העיטור הזה עבור אימא שלי. העטיפות האלה היו החיבוקים האחרונים שקיבלתי מאמי – לאחר מותה".