בשעות אלה מתאספים אלפי אנשים במוקדים שונים בארץ בכדי למחות על הרפורמה המשפטית של שר המשפטים הנכנס, יריב לוין. הרפורמה המתוכננת אמורה להשיב את הסדר על כנו בין שלוש הרשויות במדינת ישראל, ולהחזיר לבית המשפט העליון לימים של לפני אהרון ברק והאקטיביזם השיפוטי. למה? כי ככה זה צריך להיות.
אני יכולה להבין את הפחד של המפגינים, והאמת, שבלבי, אני גאה בהם שהם יוצאים להילחם על העקרונות שלהם. לי ברור שאם יש לך עקרון מסוים- אתה חייב להילחם עליו, ויהי מה. עם זאת, המפגינים מפגינים מתוך הנחת מוצא שבכל הקואליציה אין, ולו אדם אחד, מי שמרגיש כמוהם ורוצה בדיוק את אותם הדברים.
נתחיל קודם כל באריה דרעי, שהקדשתי לו טור שלם בשבועות האחרונים. רק השבוע הוא קיבל מבג"צ אור אדום לגבי כהונתו כשר. אני יכולה להעיד שלא מעט ליכודניקים שמחו בהחלטה. מה שלא שימח אותם זה שבג"צ היה צריך להכריע בכך, ולא יו"ר התנועה שלהם. אריה דרעי נבחר ע"י כ-400 אלף איש ואישה לייצג אותם בכנסת. גם אני לא רוצה אותו, שנתיים מהיום, מחזיק בתיק האוצר, אבל בית המשפט היה צריך למצוא פתרון ופשרות לכהונתו כשר (לדוגמא, לסגור שיכהן כשר במשרד שאין בו נגיעה כלכלית לעסקיו) ולא לבטל במחי יד את הצבעות הבוחרים.
בנוסף, יש את חה"כ אמיר אוחנה, שמכהן כיו"ר הכנסת. אוחנה שבר כל כך הרבה תקרות זכוכית בכנסות בהן כיהן, שלא ברור מדוע המפגינים עדיין חוששים לחייהם או לשלומם של קהילת הלהט"ב בארץ. למרות שיש ניסיון לצייר אותו כ"עלה תאנה", הרי שאוחנה סולל עבור כל אחד מחברי הקהילה, דרך להגיע לקונצנזוס חוצה עדות ומגזרים. הוא עושה את זה בעבודה קשה, בערכיות רבה ובפאסון. הוא ההוכחה שאין צורך למקם על דש הבגד דגל גאווה כדי לשאת אותו בגאווה. חבל שהמפגינים מפספסים את האדם שהוא ואת מה שהוא באמת מייצג, רק כי הוא בצד הימני של המפה.
לגבי הייצוג הנשי. כן, זה עדיין בעוכריי. כתבתי על כך רבות, דחפתי מצידי וניסיתי לעשות הכל כדי שבקואליציה יהיה ייצוג נשי מכובד. זה היה נכון גם לגבי נשים שיכהנו כשרות וכמובן, גם לגבי מנכ"ליות במשרדים. נכון, כמי שמכירה את הנפשות הפועלות בממשלה, אני לא בטוחה שנראה ייצוג נשי ראוי במשרות האמון, אך, נכון לעכשיו, מכהנות 6 נשים כשרות ועוד סגנית אחת. זה חצי נחמה, לאור העובדה שגם בוועדות מכהנות רק 2 נשים כיו"ר וועדה.
ועם זאת, כל הנשים בקואליציה הן נשים חזקות ועוצמתיות. גם אם הן, בדומה לאוחנה, לא נושאות את דגל המגדר, עצם העשייה שלהן היא זו ששוברת את תקרות הזכוכית יום אחרי יום. הן מייצגות נשים שמגיעות מתחומים שונים, לאו דווקא מהעולם החברתי או החינוכי, כפי שהרבה נשים מגיעות לפוליטיקה. לדוגמא, רגב מגיעה מהביטחון, גמליאל מהאקדמיה, גוטליב ממערכת המשפט וסילמן מהספורט והבריאות. לצד זה עטייה מגיעה מהרווחה וגולן מהמאבקים בדרום תל אביב, כילדה בסיכון. לכל אחת יש סיפור משלה לספר וגם אם הוא לא הסיפור הנשי- פמיניסטי, הנוכחות שלהן מעוררת השראה בכנסת (שווה לצפות בנאום הבכורה של השרה הנכנסת מאי גולן כדי להבין מאיפה היא מגיעה).
הדרמה האמיתית בחיינו היא לא אף אחד מהדברים האלה, שעליהם, כביכול, מפגינים המפגינים הערב. הדרמה האמיתית היא היחס שלנו האחד כלפי השני. הביטול בבוז האחד של השני. הדעות הפוליטיות שהפכו לקריאות גנאי. ולצד כל אלה, חינוך, יוקר המחייה ואלימות- שלושה דברים שמדינת ישראל עוד לא הצליחה לטפל בהם כראוי.
על זה, אפילו אני, הייתי מוכנה לצאת לרחובות. על רצח של נערים בגלל מילה לא במקום. על מחירי הגז, החשמל והמים שהתייקרו. הארנונה שצמחה. על מוצרי יסוד בסל הקניות. על טיפול רפואי וביטוחים. על ילדים שהולכים רעבים לישון. הרפורמה במערכת המשפט היא בתחתית הסיבות שלי לצאת לרחובות. כפי שציינתי, אני גאה ומכבדת את המפגינים, אבל האם הם מבינים באמת על מה הם מפגינים? והאם הם זוכרים שבכנסת נמצאים עוד 56 נבחרי ציבור באופוזיציה, שמחוייבים גם הם לשמור עליהם ולשתף פעולה למענם? אה, בעצם הם שם ללבות את ההמונים כי זה מסתדר להם יופי עם הקריאות המסיתות לאלימות ומלחמת אזרחים. שכחתי פשוט.
