השבוע פורסמו שמותיהם של 12 נבחרי ונבחרות התואר "יקיר/ת ירושלים". אל תחזיקו את הנשימה בהפתעה, גם הפעם אין חצי – חצי. למרות שאני יודעת שהוגשו לא מעט מתמודדות ראויות, החליטה הוועדה לבחור 8 גברים ו-4 נשים. כל פעם שאני חושבת ששברנו עוד תקרת זכוכית, שהצלחנו, שאנחנו כבר לא צריכות להשתמש בקלף הפמיניסטי- מגיעות החלטות כאלה ששוברות לי זכוכיות אחרות בראש.
אני רואה נשים, בעולם האקטיביסטי שלי, נאבקות על שפה רב- מגדרית. אני רואה את המאבק סביב שירים מיזוגיניים וסטריאוטיפים, כמו זה של עומר אדם. לא אחת אני מגלגלת עיניים ואומרת לחברותיי: "די עם הטרחנות, עכשיו אתן סתם מנסות לחפש". אבל האמת היא, שהן צודקות. הן פשוט צודקות.
אני לא רוצה לשנות את השפה העברית כלל, אבל אני יכולה להבין כשמבקשים לכתוב חוזים או קול קורא או מכרזים בנקבה, כדי לעודד יותר נשים להציע את עצמן לתפקיד. פעם אחת אני שיניתי את כל החוזה שלי עם לקוח לנקבה וזה הרגיש לי כמו אחד ההישגים הגדולים שלי. הבעיה שהממשלה שלנו לא התקדמה גם כאן, ולכן, כשאדם ביקש לשנות מכרז ולהתאים אותו ללשון נקבה, הוא נתקל בחומה בצורה.
ובא לי שנהיה קלילים יותר. בחיי. אני הכי אוהבת לדבר עם חברים שלי בהומור גס ולצחוק, אבל גם מבינה שזה מייתר את השיח כלפי נשים שזה לא נעים להן. יותר מכך, אין ספק ששיח כזה הוא נעים בקרבת אנשים שאת מרגישה בטוחה איתם, ומפחיד ומאיים כשאת בחברה לא נעימה. פתאום את צריכה לשים גבולות, אז, מלכתחילה, את מעדיפה לחיות איתם.
זה מגוחך למחוא כפיים כשעוד טייסת מסיימת קורס, כשעוד אישה נבחרת לתפקיד רם-מעלה כמו מפקדת שב"ס או דוברת צה"ל או יו"ר וועדת פנים. דברים טריוויאליים של נשים שהלכו למערכת מסוימת כדי להתקדם בה ולהצטיין בה, מן הסתם שיסיימו מנהיגות, לא?
ההיסטוריה מוכיחה שהתשובה היא לגמרי "טרם". אנחנו עדיין סופרות מספר שרות וחברות כנסת כאילו זה ערך של מניות שהשקענו בהן בבורסה. אבל מה בפועל? האם באמת אנחנו נלחמות כדי שנוכל לראות עוד נשים בפוזיציות האלה? גם כאן התשובה תאכזב מאוד.
יש לא מעט גברים במאבק הפמיניסטי, אבל לא מעט נשים שעדיין לא שם. לאחרונה, באחת הקבוצות, סיפרה מישהי שבכל סיטואציה שהייתה לה, הייתה זו אישה שמנעה ממנה את הקידום. דווקא במבחן התוצאה, לאורך השנים, היו אלה גברים שקידמו אותה. גם אני חשבתי ככה, עד שהגיעה הקורונה והפרידה מבן הזוג והבנתי כמה הכוח הנשי עוטף אותי ומרים אותי למעלה.
בכלל, החיים שלי לא נעים סביב חוסר שוויוניות. גדלתי בבית שבו גם אבא וגם אמא היו הורים נוכחים בחיי. גם אבא וגם אמא מנהלים את משק הבית. גם אבא וגם אמא מלווים לטיולים או מגיעים לבית הספר לאסיפות הורים. לפעמים ביחד ולפעמים לסירוגין. מגיל 14 אני עובדת, 22 שנים, והיו לי 97% בוסיות מאשר בוסים. זה נכון גם לגבי הלקוחות שלי- יותר נשים מגברים. לכן, אני לא במצב לשפוט את דרכן של נשים שחוו חוויות אחרות.
רבים השבילים לניצחון פמיניסטי אמיתי. לייצוג שווה במוקדי המפתח. לייצוג הולם בפרסומות. לפגיעות מינימליות בחייהן של נשים על רקע מגדרי (רק אתמול התבשרנו על מותה של רסמיה ברבור שנרצחה על ידי בעלה). לשיקום וטיפול ראויים בגברים ונשים במעגל האלימות. בעיקר בגברים. ובעיקר- לשינוי תפיסה כוללני לגבי מקומנו בעולם- הן מהצד הגברי והן מהצד הנשי.
