סוף שנה. אני יושבת לסדר את הקבלות שלי לקראת הדו"ח השנתי לרואה חשבון. נזכרת בשיחה שהייתה לי בתחילת השבוע עם אחת המאפרות בערוצים שאני מתראיינת אליהם: "אני חד הורית, אבל לא מגיע לי כלום," היא מספרת. "אני אומרת למנהלת בית הספר שתסייע לי עם התשלומים לבית הספר היא אומרת לי: 'מה הבעיה, את עצמאית, לא?".
להיות עצמאי לא אומר להיות עשיר. כביכול, אתה אדון לעצמך, אבל זה בדיוק כמו לעבור לגור מחוץ לבית של ההורים: ההוצאות גדלות, ההתחייבויות גדלות, האחריות גדלה. עצמאות לא בהכרח אומר שכל שקל שאני מכניסה לכיס שלי הולך אליי. בערך 30-40% הולך חזרה למדינה או לשכירות. להיות עצמאי פירושו לעבוד מאוד – מאוד קשה על מנת להרוויח טוב ולהישאר במשחק.
השנתיים האחרונות היו קשות מאוד לעצמאים, בעיקר לעסקים הקטנים והבינוניים. לא הרבה שרדו את הסגרים ויותר מזה- את המגבלות. מסעדות נאלצו לצמצם את מקומות הישיבה משמעותית. לא כולם יכלו להרשות לעצמם משלוחים. חנויות בגדים ספגו את המשלוחים החוזרים בשל אי התאמה ללקוח. ועוסקים פטורים נאלצו לחיות מפירורים ולהמציא את עצמם מחדש בכל פעם, כדי להתחרות בחברות הגדולות. אני לא הרגשתי עשירה, ואתם?
נכון, יש יוקרה בלומר "אני בעלת עסק עצמאי". זה מעיד מאוד על אופי מסוים- על נחישות, התמדה ויכולות, אבל עצמאים הם העתודה הכי גדולה שיש למדינה – כמו אנשי המילואים – במלחמה על ההישרדות הכלכלית. בלי מיסים ותשלומי ביטוח לאומי מעצמאים- המדינה לא תוכל לממן שום דבר. אז למה, אם ככה, המדינה לא דואגת להשאיר אותנו במשחק?
עם כניסתנו ל2021 עצמאים נדרשו להחזיר מענקים שקיבלו. יותר מזה, אלה מענקים שחייבים במס- מה ההיגיון? הרבה עצמאים נאלצו לחזור לעבוד מהבית ופגישות עסקיות נערכו בעיקר בבתי קפה ובמסעדות- והמדינה הורידה את ההוצאה הזו מסדר היום. גם מי שמשלם שכירות על הדירה שלו לא זכאי שזו תהיה הוצאה מוכרת. נשארנו עם דלק וחניונים- בזמן סגרים והגבלות. כן, סך הכל הגיוני.
המדינה באמת דואגת לעשירים באמת. עצמאים ושכירים כאחד. נכון, גם העצמאים העשירים משלמים מיסים, אבל כמות הטבות המס שלהם מדהימה אותי לפעמים. גם התספורות בהלוואות של הטייקונים זה דבר לא יאומן. ההתנהלות במדינת ישראל היא לפעמים כמו עולם שלישי, ולמרות שיש שלטון אחר במדינה- לא ניכר שזה הולך להשתנות. גם נציג העצמאים בכנסת ובממשלה לא באמת יודע מה לעשות ואיך להתמודד עם המצב- זה כנראה מצב של "דברים שרואים מכאן…" וכו'.
איך שאני רואה את זה, אם אני חלק מהכוח שמניע את הכלכלה, המדינה צריכה לפנק לי את הצורה ולתגמל אותי בהטבות שיגרמו לי להתפתח, לצמוח, להתקדם ואפילו להעסיק עוד ועוד אנשים. המדינה צריכה להתייחס אליי כמו לנסיכה שהולכת להפוך להיות מעצמה. היא צריכה לתת לי את כל הכלים, על מנת שלא אעצור את הייצור ויותר מזה- אגביר את התחרות במשק. בין אם אני חקלאית, עובדת בקמעונאות או בעלת מאפיה.
אוקיי. נחתתי. אני במציאות. המדינה מתייחסת אלינו כמו לפרה חולבת, שלא חשוב עד כמה היא רזה, ממשיכים לחלוב אותה עוד ועוד. יש כמה דברים שהמדינה צריכה לשנות ביחס לעצמאים, כדי שאלה ימשיכו לתפקד: להרחיב את הפרמטרים של הוצאות מוכרות, להגדיל את רף המעבר מעוסק פטור למורשה ולהקטין משמעותית את התשלומים לביטוח לאומי עד כדי ביטול לגמרי. לגבי האחרון אני יודעת בוודאות שאין סיכוי, אבל אולי יום אחד יקום שר אוצר אמיץ שיבין שהגוף הזה הוא מיושן ומיותר ושצריך למצוא חלופה אחרת לעצמאים לבטח את עצמם, מבלי שזה ידרוש מהם לממן מדינה שלמה בקצבאות.
