ישבתי בשבת אצל ההורים שלי. אחותי, מטפלת ברפואה משלימה, בדיוק טיפלה בברך הכאובה של אמי וניסתה ללמד את אבי, בן ה-65, תרגילי התעמלות יומיומיים לחימום הגוף והנעת השרירים. סיטואציה מאוד מצחיקה למביטים מהצד, אין ספק, אבל גם מאוד חשובה. הוריי, שיהיו בריאים, נמנעים מכל עיסוק ספורטיבי וכל מה שנחשב אורח חיים בריא, למרות ששניהם עברו את גיל 60, למרות שלשניהם יש בת שעוסקת בדיוק בתחום הזה.
זה הכה בי לחשוב כמה אנשים היום לא ממש חושבים על העתיד שלהם- גם אם הוא ממש כבר כאן. למרות הכאבים בגוף, למרות תחושות רעות בתדירות גבוהה יותר, אנשים מעדיפים פלסטר מאשר תכנית ארוכת טווח שתקל עליהם את משך החיים. זו טעות. אבל זה לא נגמר רק באורח חיים בריא.
אחת ההרצאות שהתחלתי להריץ השנה היא "שימוש ראוי ברשתות החברתיות בראייה לעתיד". היא נוגעת לבני נוער שמשתפים הכל ברשת- סרטונים, תמונות, וידויים אישיים וגם שיימינג (רק לאחרונה נחשפנו לבנות בחטיבה שפגעו בילדה מהשכבה עם חומרי ניקיון, תיעדו והעלו לרשת). כל אלה עלולים ויכולים לפגוע בהם ברמה החברתית והתעסוקתית ועליהם להתחיל לשים לב לדברים שהם מפרסמים ברשת. בשניות הראשונות יש גלגולי עיניים, אבל בהמשך ההרצאה הצעירים מבינים שאם הם רוצים להצליח בחיים- למה שהם מפרסמים ברשת יש הרבה יותר משמעות מבעבר.
גם הפוליטיקאים שלנו מתנהלים בלי חשיבה אמיתית על העתיד. ביטול חיפושי הגז הטבעי בים על ידי השרה אלהרר; ביטול הסכמי קצא"א עם האמירויות של השרה זנדברג; התנהלותו של השר עמר בר לב בנוגע לטרור; יחסי ישראל-ארצות הברית ועוד ועוד ועוד. ממשלת השינוי חושבת איך לשרוד 4 שנים מלאות (כי לפחות חמישית ממנה די נמחקת בסקרים) ולא אילו השלכות יש למעשים שלהם. הרבה ביטולים של מדיניות קודמת (חלק מתרבות ה"רק לא ביבי") ופחות פתרונות עתידיים שחשובים לכלכלה שלנו, לפיתוח שלנו ולחברה שלנו.
צריך לזכור משהו- אנחנו בסוף מדינה מאוד קטנה. אומנם מדינה מוכשרת, דמוקרטית, משכילה וחופשית, אבל מאוד-מאוד קטנה. היכולות הכלכליות והביטחוניות שלנו מאוד קטנות. אם לא נדע להגן על עצמנו- גם חברתית ותרבותית- אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מסתכלים על זרים מנהלים שוב את המדינה- כמו בימי האימפריה העות'מנית או תחת המנדט הבריטי- ובנוסף לכל אלה, גם תחת האיום האיראני.
שנתיים עברו מאז פרוץ הקורונה בספינה ההיא בים מול יפן. בשנתיים האלה יצאו מחקרים, יצרו חיסונים ולמדו כל כך הרבה על האוכלוסיות שבסיכון לחלות ולמות מהנגיף. דווקא ישראל, שהייתה חלוצה בכל הנוגע ללמידת וטיפול בנגיף, כולל החלת החיסונים, מוצאת את עצמה, פעם אחר פעם, ברגרסיה. שוב גורמים בממשלה לא מסכימים על דרכי ההתנהלות. שוב כאוס. שוב בלבול. שוב פיטורים והתפטרויות. שוב כניעה ללחצים. מה שקרה בממשלת ביבי-גנץ חוזר לגמרי בשנית. לא עזר שראש הממשלה שלנו כתב על זה ספר- באה שרת החינוך והראתה לו מאיפה משתין הדג. בלאגן.
כל זה מותיר אותנו, המבוגרים האחראים, לנהל את עצמנו. המגזר השלישי הבין שלא יקבל תקציבים מהממשלה, אז הוא יוצא לגיוס המונים. לא מצליחים לחוקק חוקים- אז מנסים דרכים יצירתיות לעקוף ולאכוף את החוק. ובהיעדר משילות ברחובות- יש את המשמר האזרחי שמתחיל לפעול להגנה על האזרחים. וכל זה- תעודת עניות לממשלה שחרטה על דגלה להוביל שינוי. שינוי אמיתי.
אני לא ממש יודעת איזה עתיד עומד בפני הממשלה הנוכחית: האם פתרון שתי המדינות לנגד עיניהם? ואם כן, באיזה מחיר? האם מדינת כלל אזרחיה? האם מתבצע ניסיון להחליש את החברה החרדית? האם יטפלו בטרור ברחובות? אלה שאלות קיומיות שמזכירות פרומו לפרק הבא בסדרת דרמה, אבל אלה החיים שלנו. וכל עוד הממשלה לא מתפקדת, הכנסת לא מתפקדת ומערכת אכיפת החוק לא מתפקדת, אנחנו נתונים לחיי פחד, חרדה, דיכאון ואי וודאות. וזו לא חברה שהייתי רוצה לחיות בה.
