אני מדברת פה הרבה על עזרה לזולת. כמה חשוב לומר לאדם אחר, בטח לילד, שאתה מאמין בו. כמה שזה נותן כוח ומוטיבציה לאותו אדם לקבל החלטה להתקדם קדימה ולומר לעצמו שהוא מסוגל. לי זה עזר המון. אומנם לא תמיד שיחת העידוד הראשונה סייעה לי, אבל אחרי כמה שיחות- משהו בי נפתח ואני מקבלת החלטה לעשות ויהי מה (קורה לי, לא מעט, כשאני ניגשת לכתוב את הטור).
אבל יש כאלה שכלום לא עוזר להם. לא שיחות מוטיבציה, לא ניסיונות עידוד וגם לא עזרה ממשית. אנשים, שגם אם תיקח אותם יד ביד ותמשוך אותם לעשות משהו, הם עדיין ירצו שתישא אותם על גבך. אני מתקשה עם כאלה אנשים ונתקלתי בהם לא מעט בחיי. אלה אנשים שאני מוותרת עליהם בשלב מסוים. לא מסוגלת להכיל ולא מסוגלת לשאת.
גם אמי ואחותי הן כמוני. הן יעזרו מכל הלב והנשמה, יתנו את כל כולן, אבל ברגע שהאדם השני מערים קשיים ושם מחסומים- הן תתרחקנה. כל אחת מאיתנו שונה בגישה שלה: אני יותר יצרית ורגשית, אמי יותר מאופקת ואחותי הולכת ישר ולא מביטה לאחור. לי יש כוח סיבולת גבוה יותר, אולי בגלל שאני עדיין לא אמא בעצמי ולכן אני עוד יכולה להיאבק על אדם מסוים ולא לוותר כל כך מהר. אבל הן כבר מסוגלות להבין מי פה לבזבז להן את הזמן ובמי שווה להשקיע. קצת מקנאה בהן (היה חוסך לי הרבה זמן ושיברון לב בחיים).
נפלתי לא מעט בחיים. במבט לאחור על כל עשורי חיי, הרמתי את עצמי יותר מפעם אחת. תמיד הייתה סביבי מעטפת של משפחה או חברים, אבל בשורה התחתונה- כשקמתי, זה כבר בעקבות החלטה שלי ורק שלי. אני בחרתי לצאת מהמיטה אחרי שיברון לב, אני בחרתי לעשות ספורט ולאכול נכון כשהעליתי במשקל, אני בחרתי לפתוח את העסק ולהיאבק עליו ואני בחרתי להתגבר על פרידות. היה שם הרבה בכי, כאבי בטן (שמציקים לי עד היום), שבר גדול, אבל בסוף- קמתי.
"הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם, נופל וקם" שרים שבק ס'. שיר חיי. הרבה אנשים לא מבינים שצריך לעבור דרך כדי להצליח במשהו. הם רוצים אינסטנט. כאן ועכשיו. למה שלא ירצו? תרבות הריאליטי והרשתות החברתיות הפכה את כולם לסלבס ברגע, לכוכבים של כמה חודשים. אבל מי ששרד בבועת הסלבס זה דווקא מי שהמשיך לעבוד בזה: בלהיות סלב.
זה אנשים שהמשיכו לייצר תוכן ברשתות החברתיות, הגיעו להשקות, התחילו לייצר משהו, הגיבו על דברים, שלחו אותות וכמובן העסיקו שרשרת של אנשי מקצוע שימשיכו לטפטף אותם בתקשורת. מי שלא עמל על כל אלה – נשאר מאחור!
כואב לי על אנשים בלי מוטיבציה לחיים. קמים בבוקר לעבודה "כי צריך" ועושים מה שנדרש "כי צריך". הם מתחתנים "כי צריך" ומביאים ילדים "כי צריך", אבל גם בדברים שעשו כבר והשיגו, הם לא משקיעים: לא בזוגיות, לא בילדים, לא בעבודה ולא ב"לחיות".
אנשים כאלה נופלים על הפער בין הרצונות שלהם למציאות. דברים שהם רואים או שומעים, או אפילו חוו לתקופה קצרה, אבל הם לא הצליחו לשמר. אצלי הפער לא כזה רחוק כי פעלתי רבות לגשר עליו. יצרתי לעצמי מציאות בעבודה קשה ובשכנוע עצמי ובעיקר- הקפתי את עצמי בדברים ואנשים שמעודדים אותי ומקדמים אותי למטרות שלי- קטנות כגדולות. היום אני יודעת למקד את המטרות שלי ובצעדים קטנים להגיע למטרה, כי כשמנסים לבלוע את העולם- לא תמיד מצליחים להכיל את הכל וזה מתפספס. אני מאחלת לחסרי המוטיבציה שימצאו מה שידרבן אותם ללכת קדימה, לצמוח ולגדול ובעיקר- לא להתייאש מהדרך.
