עוד מדלית זהב לישראל והפעם- לינוי אשרם. האישה הראשונה בתולדות ישראל שזכתה בזהב. הנה, גם לשם הגענו. אחרי שכבשנו את האולימפיאדה, את החלל, את הפוליטיקה, את צה"ל, את פרסי נובל וגם את האירוויזיון, אפשר רשמית לומר: נשים באמת יכולות לעשות הכל אם רק יחפצו בכך. אז על מה בעצם אנחנו נלחמות?
אם זה היה ציוץ בטוויטר בטח הייתי פותחת את הטור הזה בראשי התיבות: דל"פ- דעה לא פופולארית, ומוסיפה: אני חושבת שהגיע הזמן לעשות הפסקה קלה מהמאבק המגדרי, להרים רגל על רגל, להישען לאחור ולהנות מפירות המאבק שלנו.
אני ממש מקווה שלא הגעתן לקרוא עד לכאן וקצף מילא את פיכן בפניכן האדומות מזעם. אין סיבה לכעוס. זו האמת. המאבק הפמיניסטי תמיד הגיע בגלים. הגל הראשון הניב זכות בחירה לנשים, הגל השני כיבד את זכויותיהן של נשים כמפרנסות ושינה את התא המשפחתי, הגל השלישי הכיר במאבקן של נשים שחורות ובמאבק המגדרי-קווירי והגל הרביעי- שאנחנו חיות בו כיום- הכניס את המדיה החברתית ככלי להעצמה נשית וקריאה לצדק במקרי תקיפה והטרדה. הגיע הזמן רגע לעצור ופשוט להתבונן בכל מה שהשגנו עד כה.
משה איבגי והארווי ויינשטיין בכלא; צרכנות זנות אסורה; אנחנו מקבלות תוספת של נקודות זכות במס על היותנו נשים, אחר כך על היותנו אימהות; יש לנו שרה אתיופית ואנחנו כבר שליש מלא מהכנסת ומהממשלה; יש לנו מנהלות בכירות ומנכ"ליות בכל תחומי החיים; אומניות שכובשות את העולם – במוסיקה ובקולנוע; ספורטאיות עם הישגים מטורפים בארץ ובחו"ל ואפילו, אם נישאר ברמה המקומית, יש קבוצת נשים לבית"ר ירושלים.
כמובן, כיו"ר פורום "מקדמות שוויון מגדרי" העבודה אף פעם לא נפסקת. לנוח מעט אין זה אומר שנפסיק לקדם נשים לעמדות מפתח; אין זה אומר שנפסיק לעודד את הנערות סביבנו לעבוד קשה ולהצליח; אין זה אומר שלא נתמוך בנפגעת אונס מחוץ לכתלי בתי המשפט; אין זה אומר שנאפשר לשופט או שוטר לזלזל בפגיעה מינית מבלי להגיש נגדו קובלנה. יש במדינתנו 257 יועצות לקידום שוויון מגדרי שעמלות יום-יום על מנת לדאוג לכל זה. זה תפקידן (ואני יכולה להעיד על חלקן מהיכרות אישית שהן עושות עבודה מופלאה).
אבל אני כן חושבת שאפשר, ואפילו רצוי, להפסיק לשלוף את הקלף הזה כל הזמן. אני לא מאמינה במפלגות נשים ואני לא מאמינה באפליה מגדרית מתקנת. ללינוי אשרם או לגל גדות אף אחד (או אחת) לא עשה הנחות. אני בטוחה שגם לא למירי רגב כדוברת צה"ל או לאורנה ברביבאי כראש אכ"א בצה"ל. לא מעט נשים השיגו המון דברים פשוט בעבודה קשה ונחישות להצליח.
אם תשבו איתי לרגע לקפה, בתוך שעה אחת תגלו כמה דברים השגתי בחיי רק מעבודה קשה, מרפקים, קול רם ודפיקות על השולחן. וזה הודות לאמא לביאה שהעבירה לי את כל העוצמות שבה, פעם אחר פעם. היא המאבק הפמיניסטי שלי.
אני מבינה את הדרישה להיות 50 אחוז בכל דבר. אנחנו נאבקות היום על המקום שלנו במרחב הציבורי. כולן רוצות להיות במקום הייחודי השמור לאישה- בתקשורת; בצבא; באקדמיה; בפאנלים מקצועיים; ברשימה לכנסת ועוד ועוד ועוד. הבעיה היא שבגלל השריונים והאפליות המתקנות- אנחנו מוצאות את עצמנו נלחמות אחת בשנייה. מלחמת קרדיטים וניצחונות.
יש שיגידו שהמאבק הפמיניסטי רחוק מלהסתיים. שאנחנו עוד צריכות לכבוש הרבה מאוד יעדים וכמובן להוביל שינוי בכל הנוגע ליחס המגדרי האלים כלפי נשים, בבית ומחוצה לו. צודקות. אבל זה נקרא כבר "צדק חברתי" וזה מאבק שנכון גם לפגיעות של ילדים; אוכלוסיות מוחלשות; אנשים עם מוגבלות ועוד. הוא לא שייך רק לנשים.
אז אם זה היה ציוץ בטוויטר בטח הייתי פותחת את הטור הזה בדל"פ- דעה לא פופולארית: אני חושבת שהגיע הזמן לעשות הפסקה קלה מהמאבק המגדרי, להרים רגל על רגל, להישען לאחור ולהנות מפירות המאבק שלנו. הם בשלים.
