אני עוברת פרידה. לא הראשונה שלי ולאור ניסיון החיים שלי- גם לא האחרונה. אומרים "מה שלא הורג-מחשל". לא מדויק. יש משהו באובדן שלא מצליח לחשל אותך לאובדנים הבאים אחר כך. אצלי כל אובדן הוא חסר פרופורציות וקשה. אני מתגרדת קשות כשאני מאבדת עט, בטח ובטח אובדן של אדם קרוב.
יש את חמשת שלבי האבל. קראתי עליהם לא מעט בסוף השבוע האחרון: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. לא חושבת שזה מדעי כל כך. רגש לא יכול להיכנס לתבניות, למרות שיש מי שממש ממש מנסים. הוא גם כל כך סובייקטיבי. אף אחד לא רוצה שבעת אובדן יגידו לו איך להתאבל ואיך לכאוב. או מתי לכעוס.
וכעסתי. אני מודה. כשאתה מאבד מישהו אתה נשאר חי בתוך חיים ריקים יותר, חסרים יותר, ואתה אמור להמשיך כאילו כלום: לתאם פגישות, להרים טלפונים, לעבוד. וזו הגישה הכי בריאה: לעלות חזרה על הסוס וכמה שיותר מהר, אבל לך בא בכלל לבכות במיטה ולהריץ זיכרונות ולהמשיך לבכות עוד קצת. עדיף בתריסים מוגפים.
קשה לראות מישהו עובר פרידה. האמת שאני לא ממש זוכרת את עצמי עוזרת למישהו שחווה דבר כזה. כולם נראו כל כך חזקים סביבי. לא זכור לי סבב שתייה והחזקת שיער בזמן ההקאה אחר כך. ואני? אני מתפרקת לגמרי- פנים אדומות ורטובות מבכי וכל הג'אז הזה.
מה שאירוני הוא שבפרידה מבן זוג, את למעשה נפרדת מהחבר הכי טוב שלך. בא לך שהוא יעזור לך לעבור את זה. בא לך שהוא ייקח אותך לסבב בארים. יחבק חזק ושתדברו על זה כל הלילה (ותבכו יחד). הרי זה מה שהיה עושה אם חברה הייתה רבה איתך או לקוח עיצבן אותך. אז במה זה שונה?
ואת גם עדיין דואגת לו. יש דברים בלו"ז: רופאים, לימודים, חדר כושר. אכלת? התאמנת? אתה בסדר? אבל את צריכה ברגע אחד לעשות פוטושופ רצחני על החיים ולהוריד אותו מכל תמונות החיים. ויש עדיין תמונות מוחשיות על הנייד. ואתם עדיין חברים בפייסבוק. עוקבים זה אחר זה באינסטגרם או בטוויטר. אבל את רוצה שימשיך להיות החבר שלך בחיים האמיתיים.
אין לי הרבה תובנות על המצב. בכל הנוגע לפוליטיקה או חברה אני "ספץ". יודעת מה דעתי וכותבת עליה המון. אבל כשזה נוגע לפרידה- אני קלולס. מה אני יכולה כבר לתרום למדע מלבד המוח הקודח והלב השבור?
הטור הזה עמד לעסוק ביהודה משי זהב. על האכזבה מאדם שתרם כל כך הרבה למדינה, אבל פגע לכאורה בכל כך הרבה נשמות זכות וטהורות. בילדים, לא פחות ולא יותר. ונכון, כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת, אבל ריבוי העדויות שעולות ומתעצמות מעורר בחלה. אז יסלחו לי הנפגעים והנפגעות שלא הקדשתי לנושא יותר מפסקה. באמת שרציתי. הלב לא נתן.
מה אני כן יודעת? שמה מבטחי בשם ובגלגלצ שינחמו אותי. אין כמו הדר מרקס ובני כבודי בדיון על נונסנס לאסקפיזם טהור. וברוח זו, רשימת קלישאות ששומעים בפרידה, ככה לסיים ברוח טובה: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", "הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם נופל וקם", "ני אלוף העולם בליפול, ולקום כמו גדול, את תראי
כמו עוף חול, אני נשרף אבל בוחר בכל יום להמשיך לחיות", "אני לומדת ללכת…. הלב צועק לי תתחילי לחלום".
