חודש האישה כבר החל וזו הזדמנות מצוינת לכולנו להביע את כל מנעד הרגשות הקיים בנו: לפרגן, לבקר, לשפוט, לזעוק, להביע, למחות, להזדהות, להיחשף ולחשוף. יש מי שפועלים ופועלות במרץ להוציא הצהרות פוליטיות חשובות מפוליטיקאים ופוליטיקאיות בנושאי ליבה חשובים לנשים: חינוך מגדרי, בריאות, כלכלה, תעסוקה, רווחה וביטחון; יש את מי שמנסות לגייס כספים לקמפיינים מעוררי מחשבה (חלקם טובים יותר, חלקם-פחות); יש מי שמרצות על חייהן מעוררי ההשראה ויש מי שפשוט רוצות להרגיש קהילה ואחווה עם מעט אסקפיזם מחיי היום-יום: מייק אובר, הרצאות סטיילינג והופעות בידור לנשים בלבד.
הכל קביל בדיוק כמו שהכל לא. ברור שלציין חודש, ואפילו רק יום, שכולו למען נשים זה מוזר והזוי. ברור שלזעוק שמגיעות לנו זכויות שוות, במדינה דמוקרטית מתקדמת, זה פשוט מטורף. מטורף אבל הכרחי. ישראל של 2021 עדיין מחזיקה צוותי הוראה וצוותי אכיפת חוק שאינם כשירים להבין או להתמודד עם בעיות מגדריות. ישראל של 2021 לא יודעת להכיל נשים בפוליטיקה, ונשים רבות ומוכשרות לא יודעות עדיין איך להשתמש בה כראוי כדי לקדם את עצמן ואת האג'נדה שלהן ולהיות חלק ממערך קבלת ההחלטות.
נשים עדיין מושמות ללעג כשהן מגיעות לתפקידי מפתח- כשהן זועמות –הן היסטריות, כשהן מלאות חמלה- הן רגשניות, כשאין בהן חמלה- הן מטורפות. כשהן כבר מנהלות מפעלים וסטארט-אפים וחברות- הן מופלות לרעה בשכר וכשהן עצמאיות? הן נופלות מהר מדיי או לא יודעות לבקש כראוי לערכן.
ומרוב הפוסט-פמיניזם הזה, אנחנו גם מפספסות את האימהות והמשפחתיות. מרוב הרצון להוכיח, לזכות בכבוד הראוי, ובשכר המגיע איתו, אנחנו מעמיסות על עצמנו, אומרות "כן" להכל ומקריבות כל הזמן במקום לומר: מצטערת, עם כל הכבוד, עכשיו צריכה קצת זמן עם משפחתי.
גם עשרות סדרות טלוויזיה וסרטים, כמו "חברים"; "סקס והעיר הגדולה"; "בנות הזהב"; "בית הקלפים"; "VEEP" (המצוינת) וכמובן "וונדרוומן" (וזו רשימה קצרה מאד שהשפיעה על הראייה המגדרית שלי), לא מצליחים למצוא את מיקומה של האישה על המפה. היא עדיין עוף מוזר שצריך לקנן ולבנות את עצמה כל פעם מחדש.
המפלגות הקיימות, מלבד מפלגת "העבודה", לא עברו פריימריז. בידי מרבית מראשי המפלגות עמדה הבחירה למקם נשים גבוה מאד ברשימה. על כולם השפיעו התנועות והארגונים שקראו לכך והם השתדלו למקם לא מעט נשים בצמרת הרשימה. אבל זה לא מספיק!
בכנסת הקרובה, על פי הסקרים, תיכנסנה בין 30-33 חברות כנסת למשכן. כ-26% בממוצע. בדירקטוריונים השונים מכהנות, בממוצע, 20% נשים בלבד (על פי בדיקת גלובס בתחילת 2020). נתוני הניהול בחברות הגדולות במשק קשים הרבה יותר ומגיעים לאחוזים בודדים.
השנה, במקום לדרוש, לבקש, לזעוק ולהביע כלפי חוץ, אני חושבת שכדאי שנעשה חשבון נפש- כל אחת עם עצמה- לאן אנחנו שואפות להגיע. בלי שידברו בשבילנו, בלי פניות לארגוני נשים, בלי פעילות חברתיות במגאפון, בלי שערים מפוארים בעמודי החדשות או הרצאות מהעבודה. נטו מחשבה עמוקה: מה התשוקה האמיתית שלי ואיך אני מגיעה לשם?
זה לא תמיד צריך להיות שאפתני או בומבסטי. לא כולן צריכות להיות רופאות או חברות כנסת או מנכ"ליות של חברות. אבל אם את מאמינה שאת יכולה להגיע לשם- אז תעשי הכל כדי להגיע. הכי חשוב זה לא לפחד. הדרך לשם זה להיפרד מרשתות הביטחון (שקצת כולאות אותנו), להסתכל קדימה ובצעדים קלים (ואף איטיים) להתחיל לצעוד. יש אותנו בצד השני לשמוח בך ולחגוג אותך. או כמו שאומר השיר היפה שכתבה הודיה חיוט: "וגם אם תהיי שם לבד, לבד כל כך, תדעי שתמיד- יש לך אותך".
