שנה חדשה בפתח. לא יודעת איך התחילה השנה העברית של כולכם, אבל אני יודעת שהיא מסתיימת עם מורכבויות ואתגרים, כאלה שכולנו חווים בעל כורחנו: נגיף באוויר; הפגנות; אי וודאות כלכלית; אי וודאות בחינוך; מצב ביטחוני ירוד; אובדן. של קרוב/ של תמימות/ של אמון (מחקו את המיותר).
אם יש משהו שהקורונה כפתה עלינו לטובה זה להפעיל את המוח ולהיות יצירתי. לנסות להוציא את המיטב מהמצב שאנחנו נמצאים בו, להצליח בכל מחיר. לעשות מהלימון-לימונדה. לא לכולם זה עבד. יש מי שנתן למצב להשתלט עליו ולמשוך אותו למטה. המוח כבה, היצירתיות ברחה. הוא נאלץ לשרוד ותו לא. כל מעשיו היו כדי לשרוד. לא היה במעשיו שמץ של יצירתיות או חשיבה מחוץ לקופסא. זה מוביל לפחד, לחרדות ולייאוש. זה קרה גם לי.
מכריי יעידו שאני אדם מאד יצירתי. למעשה, אני חייבת חיים יצירתיים אחרת אני נובלת. כל יום הוא לא שגרתי, כל יום שונה, כל יום מביא פתרון אחר למצב. ופתאום, בקורונה, הפסקתי לחשוב בשביל עצמי. התייעצתי עם כל מי שיכולתי. שמעתי אחרים. ראיתי הרצאות. ניסיתי לפתוח את הראש ו- כלום! המתג האמון על היצירתיות התקצר ולא עבד עוד.
אולי חלק מה"כיבוי" הזה נובע מכך שאני אדם מאד הישגי. אני חיה מהישגים, קטנים כגדולים. לא איכפת לי לפעמים להיות זאת ש"מבשלת את הגול" בשביל אחרים, אבל לדעת שבסוף השער הזה הובקע. לראות אדם לוקח פתרון או עצה שנתתי לו ומיישם? קונה לי רגעי אושר. לעזור לאחר? על גג העולם. להשיג משהו בעצמי? אין תחושה עילאית מזו.
אני לא חושבת שאני שונה מאחרים בעניין הזה. עם עידן הלייקים בפייסבוק/אינסטגרם/ טיק טוק (מחקו את המיותר) כולם רוצים להשיג כמה שיותר ובזמן קצר יותר. לומדים טכניקות חדשות, ממציאים את עצמם מחדש. הכל כדי שישתפו את הדעות שלנו, ישמעו מה שיש לנו לומר. לא מספיק לי פתק בקלפי, אני רוצה שהאומה תשמע את הקול שלי ממקור ראשון. ממני.
לכן, איני יכולה להאשים אחרים שרודפים אחרי ההישגיות שלהם. לא את ראש הממשלה, שרוצה שיזכרו אותו כמנהיג חזק. לא את פרופסור יורם לס (ודומים לו) שחורכים את אולפני הטלוויזיה כדי לצעוק נבואות (אמת או שקר, ההיסטוריה תקבע). לא את המפגינים בבלפור שרוצים מכתב התפטרות חתום על שמם. גם לא את האנשים שלא מפסיקים לחשוב על עצמם בלבד ולהפר את ההנחיות בתפילות או אירועים המוניים- כי בעצם, זה ההישג שלהם. וברגע שכולם הישגיים ורודפים אחרי הצלחה או משמעות, האיזון מופר. בליל של קולות, לפעמים צעקות, וזה נשמע כמו שוק מחניודה: כל אחד מושך לכיוונו, אבל בעצם מבריח לקוחות למקום שקט יותר, רחוק יותר.
במהלך הקורונה הקרינו בערוץ 13 את "הישרדות", וגם מי שלא צפה בזה מעולם, כמוני, היה פתאום מרותק למסך. נוצר מצב, כשכולנו בהישרדות, אנחנו בורחים לאנשים שהגיעו לקצה והם באמת נאלצו לשרוד- על אי בודד, רעבים, לא נקיים, בלי מיטה ובלי קרובי המשפחה. אסקפיזם לקבלת פרופורציות על החיים שלנו.
ו"הישרדות" הביאה מיקרוקוסמוס של הבעיות בחברה שלנו: הפוליטיקה המפלגת; ההתנשאות האשכנזית; הקיפוח; החיים כמנודה; אלימות במשפחה; התפרצויות הזעם ב180 קמ"ש; עימותים קשים לצפייה; העבר שרודף את כולנו וההישגיות. כן, זה מוטיב חוזר.
וההישגיות בשנת 2020 היא דורסנית וכואבת ופוגעת. "הישרדות" שמה לנו מראה של המציאות, ואנחנו לא מפנימים. קולנו חייב להישמע, לא חשוב מה קורה בצד השני. אז אני מאחלת, ובעיקר מייחלת, שבשנה הקרובה, נצליח לשמוע עוד אדם בבליל הצעקות והרעש. נצליח לתת מקום לרצון של האחר להשיג משהו בחייו. אולי אפילו נעזור לו בזה. ואולי, עם הזמן, נפסיק לצעוק ולדרוס, אולי אפילו נלך יד ביד. בכפוף להנחיות.
