אחד הנושאים המושתקים מדינית-פוליטית זה נושא האלימות במשפחה. נכון, יש כאלה שחרטו על דגלם לטפל בנושא, עוד בטרם נכנסו לבית המחוקקים, אבל "מה שרואים משם לא רואים מכאן", וכשנכנסת לדרך, שסללת לעצמך שם, "משמעת קואליציונית" או חקיקה מדינית בהשפעה לאומית, אזי שכל האג'נדה והעקרונות שלך זזים הצידה. תשאלו לא מעט ח"כים בהווה ובעבר, מה הם רצו לקדם עם כניסתם לכנסת ומה קידמו בפועל, הרי שתמצאו שאין הלימה חד משמעית והרבה לא הגיע לכדי בשלות. מבאס, נכון?
בפועל, מלבד חלוקת משאבים בוועדת הכספים, זה בכלל צריך להיות בסמכות הממשלתית- משרד הרווחה, משרד הבריאות, המשרד לביטחון פנים ומשרד החינוך. ארבעה משרדים שהבטיחו לעבוד בשיתוף פעולה בכל הנושא של אלימות במשפחה, ועדיין לא מצליחים להפעיל תכנית אמיתית למצב.
זו לא אשמתם. כמות תלונות השווא ותמרוני המערכת, הקיימים באופן שוטף בכל תחום במדינה, מובילים לכך שהמערכות לא מצליחות לפעול כמו שצריך ואפילו קורסות. תשאלו שוטרים ושוטרות כמה פעמים הם הוזמנו לקריאה על בעל אלים, שבכלל לא עשה את המיוחס לו, וזה רק סכסוך משפחתי מכוער. פלא שאחר כך, עברייני אלימות אמיתיים משוחררים לביתם ומצליחים לשים ידם בנפש משפחתם?
רק השבוע זה קרה. עוד קורבן. למרות שהתלוננה על אלימות, אפילו שהתה במקלט לנשים מוכות (החלטה שהיא מאוד קשה לאישה עובדת שגם נאלצת לנתק את ילדיה מהמסגרות והחברים), הצליח בן זוגה להשתחרר מהאישומים כלפיו ופשוט לדקור אותה לעיני ילדיה. אך לפני כמה חודשים הוא שוחרר בבית משפט השלום רק כי "אין לו רקע פלילי". זה מגוחך. רק בשנה האחרונה ראינו שרצח בתוך המשפחה קורה בהחלטה של רגע. לפעמים בלי הכנה מראש. בתקשורת קוראים להן "משפחות נורמטיביות"- במילים אחרות: לא מוכרות לרווחה.
הבעיה ביחס לאלימות במשפחה במדינה, היא שזה לא גובה מספר קורבנות גבוה, כמו, למשל, תאונות דרכים. לעניין זה פשוט פתחו רשות בפני עצמה שכפופה למשרד התחבורה- הרשות לבטיחות בדרכים. עם תקצוב, קמפיינים ברדיו ובטלוויזיה ויח"צ לא רע. ולמרות שהענישה לעברייני תנועה היא לפעמים בזויה (מאסר על תנאי או עבודות שירות), זה עדיין מוביל לאכיפה גבוהה בכבישים וכמות דו"חות שמממנות את המשרד. בסוף זה משתלם.
ומה עם דו"ח כספי לעבריין אלים? עזבו את זה, מה עם להכריח אותו ללכת לטיפול או לשיקום? לא! הדרך לטיפול באלימות, במדינת ישראל, היא להרחיק את האישה, ככה ביום בהיר, עם הילדים, ולנתק אותם כליל מחייהם הנורמטיביים- מהעבודה ומהלימודים. ברור. כי מה שירגיע אדם אלים, זה שכל מי שאי פעם הוא אהב ייעלם לו בבת אחת מבלי שיידע איפה הם. מושלם.
וככה קמו להם ארגונים, רובם ארגוני נשים, שזועקות וזועקות וזועקות, וקולן לא נשמע. לא חשוב מי עומד בועדות הנכונות, מי מבטיח להן הבטחות ואילו תקציבים מוקצים למצב- אין פעילות אמיתית שמתבצעת בשטח. רק שלטים צבועים באדום מפוזרים, עם עוברי אורח שמצקצקים בלשונם.
והאמת, שגם כאן יש בעיה: כמות הארגונים שקמו לא מצליחים באמת לשתף פעולה. ככה זה כשיש מלחמות על תקציבים ובעיקר- על הקרדיט. הם אולי יצליחו להוציא א.נשים לצעוד, אבל כשיגיע המאני טיים- חלוקת המשאבים- התכניות שלהם לשיפור במצב שונות מאוד. נכון, זה לא מתפקידם להחליט לאן הכסף הולך, אבל אין ספק שה"לובי" הזה הולך לבלבל את מקבלי ההחלטות. יש מי שחושבים שעדיין צריך לפתוח מקלטים לנשים וילדיהן, ויש מי שמאמינים (כמוני) בכפרי שיקום לגברים אלימים (שאצל רובם האלימות נובעת מטראומה). ארגון מצליח באמת, זה ארגון שיודע לתת מקום לאחרים ולשמוע עוד פתרונות. כזה שהתוצאה מעניינת אותו, פחות מהקרדיט בסוף.
אין פתרון קסם, אבל יש כמה דרכי פעולה שנדרשות: תחילה, לדבר על זה. מקבלי ההחלטות חייבים לטפטף בכל נאום את נושא האלימות במשפחה, ואלימות בכלל. הם מחויבים להעלות את זה לשיח לציבורי ולא להסיט את זה משם. דבר שני, ליישם את שיתוף הפעולה בין משרדי הממשלה שמניתי, שזה כולל הכשרות ממוקדות לפקידי הממשלה הרלבנטיים, כמו גם לשוטרים ולשוטרות (שלפעמים נמצאים ראשונים בזירת האירוע). בנוסף, חינוך בבתי הספר- להקדיש לכך פעילות כל כמה חודשים, אולי אפילו עבודה שמזכה בנקודות. זה ילמד אותם הרבה יותר להתייחס אחד לשני בכבוד ויפחית משמעותית את רמת האלימות. ודבר אחרון, טיפול בא.נשים מכים בצורות יצירתיות יותר מאשר הרחקה זה מזה. כבר ידוע שזה לא עוזר באמת.
ומאיתנו נדרשת הרבה הקשבה. לשכנים שלנו, לחברים, למשפחה. לבחון האם קיימת אלימות סביבנו שנוכל לעזור בהידברות או הפעלת הרשויות המתאימות. הקשבה היא מפתח אדיר לערבות הדדית.
