בין המיצרים תקופה אדירה ממש לחיבורים ולאיחוד. כן, גם של מפלגות. בשבועיים החולפים התבשרנו באיחוד של "מרצ" עם פליטת "העבודה" והפליט השב, אהוד ברק. ויקרא שמם בישראל "המחנה הדמוקרטי". איחוד נוסף היה גם בין מפלגות הימין, עם החלטה מלאת גאווה לשים את איילת שקד בראש, וגם בין המפלגות הערביות (אבל להן לא בטוח שאיכפת מ"בין המיצרים").
האחדות יפה לה, בעיקר אם היא נעשית מהלב ולא מכורח הנסיבות. ימים קשים עוברים על מדינת ישראל (בין המיצרים, כבר אמרנו?) ואחדות נדרשת בקרב העם ושכניו. מלאים בתחושה של "בא לי חיבוק", עם ישראל מתוסכל מתמיד וכך גם נראות הבחירות שלו: חלוק בין 2 מפלגות גדולות. מפוזר בין המון מפלגות נישתיות. לא מקבל כלום מאף אחת מהן ומקבל הכל מכולן יחד. יחד.
אבל לאגו יש תפקיד ענק. הוא המסי והרונאלדו של הקבוצות. אי אפשר לשחק בלעדיו. הוא כל כך גדול (ומתעצם עם הזמן) שלפעמים נראה שהוא שחקן יחיד. כל אחד מושך לכיוונו. אין פשרות. אין אמצע. יש שחור או לבן. לפעמים נדמה שאנחנו מנסים בכוח להיות ארה"ב שמציעה בבחירות 2 מפלגות גדולות שייצגו את העם, אבל זה לא המצב כאן. כאן זה לא ארה"ב ואנחנו לא גדולים כמוהם. כאן, בישראל, עיר אחת קטנה, כמו חדרה או עכו, יכולות להטות את הבחירות. מנדט אחד- זה כל מה שצריך כדי לצאת לבחירות נוספות. או מנדט אחד או וויתורים.
באופן מפתיע (לא אותי), מי שהצליחו להוכיח שהם מסוגלים לוותר הם דווקא אלה שמפחדים מהם מכל: הימין המאוחד. "מדינת ההלכה" של בצלאל סמוטריץ', לצד אמירות חסרות אחריות של שר החינוך הנכנס, הרב רפי פרץ, מובילות את העם לפחד מתרחיש של "סיפורה של שפחה" בארץ הקודש (אגב, תודו שזה היה יותר מגניב לצלם את הסדרה בתל אביב). אמה מה? בדרך אנו רואים שדווקא "גברברי" הימין הם אלה שפינו את מקומם לטובת האישה החילונית החזקה מהם. הציונות הדתית יכולה להיות מאד שובניסטית כלפי חוץ, אבל בבית הם יודעים מי שולטת. גם בבית הפוליטי, מסתבר.
גם ברשת אנחנו לא מוותרים על האגו. אנחנו נראה בנשימה אחת פוסטים שמדברים על אחדות ואהבת חינם, אבל אין מצב שההוא לא ייתן שם עקיצה לפוסט של "הסמולנית", או שההיא לא תענה לו באבי-אביו על הפוסט שתמך בביבי ה"דיקטטור". העיקר שכולם יפסיקו עם ההסתה, שם, בהנהגה. די. כמה אפשר להסית?
ביום שישי התראיין ששי קשת ל"אולפן שישי" על מחלת הנשיקה שפקדה את אשתו, השחקנית יונה אליאן. ברשת רצו שמועות על מותה, שפגעו במשפחה ובחברים מאד, וקשת החליט לפתוח הכל. כמעט הכל. אלא שכשמתבקש, על פי חוקי הפורמט, גם בזה הואשמה ההנהגה, או כדברי המשורר: "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?". אגב, ההנהגה אשמה גם בנערים מקפריסין.
ואני אומרת: לאף אחד אין אחריות לעצור את זה? פעם אחת לעצור את היד-הנעה-בקלות-במקלדת (או הפה המדבר בקלות בראיונות) ופשוט לא לכתוב כלום. לא להגיב? הרי גם מתינוק בוכה שלא רוצה לישון, מלמדים מיטב המומחים להתעלם עד שיירדם לבד. אז מתישהו, גם המסיתים והמלעיזים ברשת יפסיקו- כי אף אחד לא יגיב להם.
ההנהגה יכולה להיות אשמה בתשתיות לקויות; בחלוקת משאבים לא נכונה; במערכת חינוך בעייתית וגם באי-יכולת לעשות חיבורים למען עתיד טוב יותר וממשלה טובה יותר. עם זה אני מסכימה (וזה נכון לכל הצדדים, אין כאן צחורים משלג). אבל היא לא יכולה להיות אשמה בהתנהלות הבעייתית שלנו ברשת. היא לא אשמה בתיעוד יחסי מין והפצתם כמו שאינה אשמה במחלת הנשיקה של יונה אליאן והרצת השמועות הזדוניות. והיא בטח לא אשמה שאין כאן אחדות. זה מתחיל מאיתנו. קחו אחריות על עצמכם ותיצרו לעצמכם סביבה מאוחדת, סובלנית ונעימה. בסוף הם מייצגים אותנו לא אנחנו אותם.
