היום זה מתחיל. שלושה שבועות שבהם יש הכרח/מנהג/מצווה (מחקו את המיותר) לאהוב בחינם. עכשיו, לי מאד קשה לחלק אהבת חינם כשחם לי. מודה. אני מרבה להוציא את תסכוליי מהשמש הקופחת והגוף המזיע על הקרובים אליי ולמעט בפגישות עבודה בחוץ (חלק מפריבילגיות של עצמאים זה לעבוד מהבית במזגן).
גם זו תקופה מאד קשוחה, בין המיצרים. קודם כל היא באמת בין צומות. אין ברירה, אלה חוקי הפורמט. ברור שאדם צם, אם זה היה תלוי בו, היה מצר בסתיו או בחורף, כשאפשר לוותר לכמה שעות על שתייה. אבל כאן מדובר בימים חמים. בגיהינום בלי יכולת לשתות. ואתה מוכרח לאהוב. מוכרח. כי חרב בית המקדש על שנאת חינם. אבל חם לך ואתה מת לשתות. מת.
והם נוסעים בכבישים כמו משוגעים. בני נוער עם רישיון בחופש הגדול. חותכים כאילו אין מחר. ועכשיו גם החליטו לסגור לך את הכניסה לעיר. כל זה בחופש הגדול. אז אתה בפקק של הלייף וחם וחותך אותך איזה ילד שמנת, שקיבל מאבא את האוטו, ואתה מת לסיגריה, אבל זה או סיגריה או מזגן, אתה לא מסוגל את שניהם יחד בחלונות סגורים. ואתה מוכרח לפזר אהבת חינם.
ואת, הרווקה, שנכנסת בטעות לקניון מלחה, כי היית צריכה מסקרה שנגמרה לך או מחברות ללימודים. וזו בדיוק השעה שהמפעילה של הקניון מתחילה לצעוק וכל הילדים איתה. ואת מנסה להגיע לסופר פארם ובדרך ילד משתטח על הרצפה, כמו על קברי צדיקים, וילדה עושה סלפי עם חברה שלה ומעלה ל"סטורי" ותינוק אחר מתחיל לבכות כי ניתקו אותו מהסופגניות בקפה נאמן ואת בתוך ג'ונגל עם ילדים צמאי דם וכסף ואת אומרת לעצמך: "היה דחוף מסקרה עכשיו?". ואת מוכרחה לחלק אהבת חינם. חייבת. זה המשחק.
והבוס מפיל עליך מיזם חדש, בדיוק כשקבעת לצאת לחופש עם המשפחה או עם החבר'ה לטוס לאירופה לאיזה שלושה שבועות. ואתה כבר מדמיין איך אתה מתפטר, או מינימום מאחל לו התקף לב. ואתה מת שיגיד שהוא יוצא לחופשה לאפריקה, ליעד נטוש כלשהו, ושהוא יאמר את המילים: "אני אהיה מנותק כמה שבועות, אתה אחראי" ולפחות אם אתה נקבר בעבודה, אז זה בסבבה ולא כשהנודניק מביט עליך ומבקר אותך כל שנייה. ואתה צריך להתמלא אליו אהבה. אהבת חינם.
ויצא ככה שתכף אתה מפנה את הדירה שלך. ואתה מבין פתאום מה זה "בין המיצרים", כשאתה עובר במסדרונות הצרים-צרים-צרים שמציעות הדירות ה"זולות" שאיזה חאפר הפך מ5 חדרים ל2.5 כל דירה. וגם המטבח הוא חצי מטבח וחצי מרפסת שירות. וחדר האוכל שלך הוא בכלל ב"עלק חצי חדר" שרשום בטאבו. ואתה עובר דירה אחת, ושתיים, ושלוש, ובעשירית אתה כבר מתחיל לשנוא את כל בעלי הבית ומעדיף לגור ברחוב. ואתה צריך לאהוב חינם.
אז נכון. אנחנו לא מוכרחים או צריכים או מחוייבים. אנחנו צריכים לרצות. וזה קשה לפעמים. כי ילדים של אחרים בקניון; כי הילדים שלך בחופש הגדול; כי ההוא חתך אותך; כי המזגן לא עובד; כי הבוס כן עובד וזה לא נגמר. אבל אם רגע אחד היינו מקדישים לאהבת חינם, כל אחד ואחת מאיתנו, אז אולי לא היה ממש צריך להתאמץ. וזה גם לא היה קורה רק בשלושת השבועות הכי חמים ביקום. זה היה קורה כל השנה, כי רק לשנייה ביום, היינו מפנים לזה מחשבה.
ואז היינו מחבקים את הילדים שלנו ומסבירים להם יפה למה הם לא יכולים לקבל כרגע את הצעצוע שביקשו. או כמה חשוב לכם שיחזרו הביתה בשלום כשאתם מוסרים להם את האוטו. או להסביר לבוס בצורה יפה כמה זה חשוב לכם לצאת לחופשה הזו מהעבודה, כדי להוציא "קיטור". ואולי אז, העולם היה מתמלא בהבנה ובחמלה. לא יודעת מה איתכם, עכשיו כשפרקתי, אני באמת מלאת אהבה. קחו קצת, זה בחינם.
