מטח יריות על הדרום מוביל למטח "יריות" אחר על הדרום: טוקבקיסטים שמאשימים את הדרומיים במצב. "בחרתם ביבי, שאו בתוצאות". כמה רוע עוד נוכל לחלק ולספוג, דקה וחצי אחרי יום השואה ושתי דקות לפני יום הזיכרון ויום העצמאות? אין לנו שום אהבה אחד לשני? שום ערבות הדדית? שום ניסיון לעזור האחד לשני? כל מה שחשוב זה מי יושב בקודקוד המדינה?
כמובן שזה לא נגמר בזה. גם ספקולציות על "התזמון המושלם" לפני השימוע של ראש הממשלה נאמרו פה ושם, כי הרי ברור, ביבי לא רק מעביר לחמאס כסף הוא גם מתזמן להם מופעי ראווה על ערים ורשויות, שהרס בהן, וחס ושלום פגיעה ישירה, יעלה לו הרבה-הרבה יותר (כלכלית ופוליטית). אולי די?
זו הייתה שנה מאוד מדהימה, ועם זאת מעורערת, עבור המדינה. בחירות כפולות- ברשויות המקומיות ולכנסת והממשלה; זכייה באירוויזיון (ולאחריה מלחמה של ממש על המיקום של הטקס, התקצוב, המנחים, השיר וכיו"ב); חללית ראשונה שמשוגרת לירח ומביאה לתוצאות מהפכניות עבור ישראל ומפלגה חדשה שנוצרת יש מאין ומביאה לשינוי בשיח הציבורי מימין ומשמאל. אין ספק, השנה ה71 של מדינת ישראל הייתה קשוחה ומורכבת ומלאה באתגרים עבור אזרחיה.
ועכשיו מה? נשב כל הקדנציה הקרובה לבכות שוב? לא ננסה לשנות קצת? לקחת מה שאפשר מהמצב? לנסות להסתכל על חצי הכוס המלאה? לא נפתח? לא ניזום? לא נמציא? נעצור את הנשימה עד שמה שאנחנו רוצים יקרה? זו לא הדרך להתמודד עם כלום.
כשהבחירות בירושלים קרו, עברתי תהליך שלם. תהליך שבו חשבתי שהפסדתי ובסוף גיליתי כמה הרווחתי. הסתכלתי על עצמי והבנתי שעשיתי עבודה מדהימה שהיום נושאת פירות- ברמה האישית וגם ברמה הציבורית. לא נתתי לעצמי לשקוע ובטח לא השארתי את השטח מופקר. וזה מה שכולנו צריכים לעשות: להרים את הראש, לחשוב חיובי ולתכנן את הצעד הבא שלנו ואיך ניתן להוביל לשינוי. כן, גם אם אתה מהצד הפוליטי "המנצח". ניצחון לא אומר שזה הזמן להפסיק לעבוד, אלא ההפך: לעבוד, ולפעמים יותר קשה, כדי שיהיה טוב יותר כדי שביום המחר תישא פירות מעמל כפיך.
נחזור לדרום. בשנה האחרונה היו יריות על הדרום שלא נמשכו לאורך זמן, כיוון שהנהגת המדינה הובילה ל"הפסקת אש" עם חמאס. בינתיים, הועברו כספים לעזה שהגיעו מהמדינות הערביות העשירות. ברור שלמראית עין זה נראה כמו תבוסה של ישראל והתרפסות של ביבי מול חמאס, לי זה נראה כמו אסטרטגיה מדינית-ביטחונית קפדנית שבה מעורבים מנהיגים, מהחזקים בעולם, שיובילו לרגיעה סופית באזור.
למה אני חושבת ככה? התקרבות ישראל לעולם הערבי; היחסים המצויינים עם טראמפ ופוטין; תכנית ה-100 המתקרבת שלא מקלה ראש עם הפלסטינים; הכרה בגולן ובירושלים כשטחי ריבונות של ישראל על ידי האמריקאים וחלקים מאירופה; העברת שגרירויות לעיר הבירה ועוד מהלכים ותהליכים שקורים מתחת ומעל לרדאר הציבורי. אי אפשר להתעלם מריח העשן הזה שאופף אותנו.
אם אכן התיאוריה שלי נכונה, אל מול הספקולציות על "מהלכים מתוזמנים" בשל שימוע וחקירות, הרי שאני גאה יותר מתמיד שראש הממשלה שלי מותיר אחריו, ככל הנראה בקדנציה האחרונה שלו, מורשת של שלום רחב היקפים ביד חזקה ובזרוע נטויה.
מנהיג טוב ניחן ביכולת שלו לקבל ביקורת הן מהצד היריב והן מהצד שבחר בו. ברור לכל, שכל עוד (נכון לכתיבת שורות אלה) לא יהיה מהלך צבאי חד ונחוש בעזה, הרי שבימין יערפו את ראשו של נתניהו ובשמאל יבקרו אותו שהוא לא דואג לביטחונם של הדרומיים וכאמור, שהם הביאו את זה על עצמם. אבל אם ראש הממשלה נוהג באיפוק כי הוא יודע שהוא בדרך הנכונה להוביל שינוי של ממש בעזה, הרי שמחיר השתיקה יקר אבל משתלם מאד.
