אהובתי, עברה שנה. איך גדלת. אך לפני שנה כתבתי לך את מהווי ליבי ושפכתי את רגשותיי כלפיך, כמו שלא חשפתי מעולם לנפש חיה. כי אין אחרת מלבדך. זה את, אלוהים והמשפחה שלי. רק אתם משפיעים עליי בצורה הזו. מרגשים אותי. משנים אותי. גורמים לי לחייך, לבכות, להתעצבן ולשמוח ובעיקר- לדמוע מהתרגשות.
זו הייתה שנה מאד משמעותית עבורך. זוהי השנה בה קיבלת הכרה בינלאומית, אחרי 3,000 שנים. זוהי השנה בה קיבלת במתנה את ריבונותך ועצמאותך מחדש. זוהי השנה בה הוזכרת כל כך הרבה בתקשורת, בארץ ובעולם, ונכנסת לכל כך הרבה אנשים ללב ולנשמה. לתודעה. אין ספק שזוהי השנה שלך, אבל, ירושלים שלי, האם את מוכנה לבאות? הולכת להיות שנה מטלטלת לא פחות.
זוהי השנה בה כולם ינסו לעשות עליך סיבוב פוליטי. לנצל את מעמדך הרם בשביל כיסאם הרם. זוהי השנה בה יאיימו לסגור אותך בשבת (ולאו דווקא מהצד שחשבת…). זוהי השנה שבה כולם ימכרו אותך לחרדים או יחרדו מלמכור אותך. זוהי השנה שבה הרפש שייצא החוצה לא יהיה מצינורות ביוב שבורים או לכלוך ברחובות, אלא הוא יישפך בכמויות על דפי ההיסטוריה המקוונים.
האידיאולוגיה תכתיב את האהבה כלפיך, גם אם אין לה קשר אליך. השקרים יעטו אותך כמו מעיל עבה ביום חם ויגרמו לך להזיע ולזוע באי נוחות בתוך עצמך. כולם יבנו את הונם הפוליטי והאנושי על חומותיך ויאמרו כי הדרך שלהם לירושלים היא הדרך הנכונה. ובכן, הם צודקים. כל הדרכים מובילות אליך- ירושלים.
הדרך מהחוף. הדרך מהערבה. הדרך מגוש עציון. הדרך מבית שמש. כולן עולות אליך, ירושלים הנכספת, ובאמתחתן תושבים בצבעים וגוונים שונים. כולם רוצים בך וחושקים בך. מלאי אהבה אליך או אולי זימה. מי יודע מה כוונותיהם כלפיך? רק האל ששומר עליך.
האל ואנחנו- תושבי העיר שיודעים לאהוב ולהעריך אותך באמת. אותם "חולי נפש" שנותרו ברחובותיך ונהנים מחיבוקך החם והעוטף. אלה שמריחים את ריח המאפיה בבוקר ברחוב אגריפס או שותים קפה מהקומה ה-20 ומביטים איך השמש מעירה אותך בליטוף. אלה שרואים את האפור ואלה שרואים את הירוק. אלה שרואים את הזהב ואלה שרואים את הלבן. הכל יש בך, ירושלים שלי. את כל הגוונים.
לפני שנה כתבתי לך: "תראי כמה אני מברברת על מעלותיך, ירושלים שלי. כמו ילדה מאוהבת ללא גבולות. נדמה שלא משנה מה תעשי אני אעריץ אותך". שום דבר לא השתנה. את עדיין שלי. ואני עדיין מאוהבת. עדיין מעריצה.
ולצד מלחמות אידיאולוגיה וכסף- שאלפי שנים מלוות את נופך- צצה לה בשנה החולפת מלחמה חדשה ומשונה במיוחד: המלחמה על ליבך. מכל הצדדים, המינים והצבעים רבים מי אוהב אותך יותר. מי מעניק לך יותר. מי חושב שאת ראויה ליותר. ואת- כמו ילדה שהוריה גרושים- באמצע כל זה, נמשכת מכל צד כמו מטוטלת בזמן שכל צד זועק "שלי, שלי". מחמיא, מציק ומבלבל כאחד.
אז, לכבוד יום הולדתך ה-51, אאחל לך ירושלים שלי, שתזכי לטוב ביותר. שתתחזקי ותתעצמי ותוכלי להמשיך ולעמוד בכל איתני הטבע והרגש שמטלטלים אותך. שתמיד תזכי לאיזון בין "ירושלים של מטה" ל"ירושלים של מעלה". שתמיד תהיה לך הזכות לקירוב לבבות ולקיום של דו-קיום. שנתעצם בך ונצמח בך ונמשיך להתרגש ולהתפעם ממך כל פעם מחדש. שבמקום הורדות ידיים, אנשים ישלבו ידיים למענך ושהמאבק האמיתי יהיה על הרצון והצורך לחיות בך. ובעיקר – לחיות איתך.
