בשישי האחרון עליתי לעמונה. יהוידע ניזרי, אחד המתמודדים במאסטר שף ותושב המקום, ליווה את הסיור וסיפר לנו את החוויות והתחושות מהפינוי ביישוב. אתה עומד במקום מופלא, בין הרים מכוסים דשא ושקדיות, בתקופת פריחה נהדרת ובמזג אוויר טוב עד מושלם ולא באמת מדמיין את הצער והכאב של האנשים שגרו פה עד לא מזמן על ההר.

לעקור תושבים מבתיהם זה אחד הדברים היותר קשים לי בתפיסה. אני, שמחוברת כל כך לשורשים שלי, לירושלים ולבית שלי- לא מסוגלת לדמיין איך מפנים בית, אדמה, בלי רצון ובכפייה (ושלא נדע אף פעם). קשה לדעת שעבור אותם תושבים, התיישבות היא ציונות ושעבורם זה בית לכל דבר, בדיוק כמו אשדוד לאשדודים וחיפה לחיפאים ושהם נאלצים בחוסר צדק משווע להשאיר את הכל מאחור.

למה חוסר צדק? כי הערבים, שתבעו בעלות על המקום, בתואנה שזה שלהם, לא נדרשו להוכיח בעלות בבית המשפט ויתרה מכך- לא מיוזמתם תבעו אלא ביוזמת ארגוני שמאל קיצוניים שמסייעים לאויב ליטול את אדמותינו. המשפט האחרון אולי יישמע לכם רדוף וקיצוני, אבל הוא נכון. אני, אשת ארץ ישראל השלמה, לא מבינה איך אותם תושבים לא השתמשו בחוק שעומד לצידם ותבעו בחזרה את הכפרים הערביים בסביבה, שם בוודאות נמצאו כתבים ומציאות ארכיאולוגיות המעידות על היהודים שגרו שם. את הכפרים הללו לא פינו.

חברים, היהודים התיישבו ראשונים בארץ ישראל רבתי וזה מוכח. נקודה. באותה מידה יכולנו לתבוע בעלות על העיר תדמור בסוריה, רק שאנחנו חכמים יותר. אנחנו יודעים שאנחנו לא מעוניינים בעוד כמה מיליוני ערבים פליטים באזורנו. אין צורך בעוד יהודה ושומרון.

בימים אלה השיח נע סביב החלת ריבונות בשטחי יהודה ושומרון. הממשלה עומדת במבחן "האם אתה גבר?" ילדותי מול המתיישבים (לי קשה לקרוא להם מתנחלים, עמכם הסליחה). למה ילדותי? כיוון ש- 50 שנים עולים פתרונות למצב ביו"ש ואף אחד לא משכיל לשבת ולהכין מחקר רציני ואמיתי בדרך שבה יכילו את החוק הישראלי במקומות האלה. לבוא ולקבוע זאת יהיה קשה פי אלפי מונים ממה שחושבים המתיישבים. במקום זה כל הזמן בודקים עד כמה הממשלה שלנו ימנית, אם בכלל. נו, באמת.

בבואנו להכיל את החוק הישראלי אנחנו צריכים לחשוב על העשורים הבאים של מדינת ישראל ולא רק על חמש או שש השנים הבאות. כמה דברים צריכים להילקח בחשבון: האחד, מעמד הערבים הגרים באזורים האלה- עד כמה החוק הישראלי יכול וצריך לחול עליהם ואם לא יחול האם אנחנו פוגעים בצורה לא מידתית בזכויות אדם? השני, האם אנו חשופים לתביעות משפטיות אפשריות על בעלות קרקעות?  השלישי, מהי ההגדרה של כל אזור התיישבות -האם הוא חלק ממועצה אזורית או עומד בפני עצמו? והאחרון- ואולי החשוב ביותר- האם אנחנו יכולים להתמודד עם זה כלכלית?

אין לי את הידע, לא המשפטי, לא הכלכלי ולא המדיני, בכדי לענות על השאלות האלה, אבל השכל הישר שלי מצביע כי אלה תהיות שעומדות היום בפני כל תושב ותושב בשטחי יהודה ושומרון. שלא נטעה, חס ושלום- אין תמימות דעים לגבי המילה ריבונות בשטחים. אלו מבקעת הירדן וממעלה אדומים רואים דברים מעט שונה מאלו בעמונה או עפרה.

העובדה כי 50 שנים לא נמצא פתרון אמיתי להתיישבויות ביו"ש, לא בשלטון שמאל ולא בשלטון ימין, אינה מעידה על חוסר רצון אלא על מצב של חוסר אונים מול הפתרונות הקיימים. בכל תרחיש אפשרי יהיו מי שיקומו לזעוק זעקה- מהצד הזה ומהצד האחר.  בסופו של יום – מדינת ישראל לא מתמודדת עם כ-40 א' מסתננים אז עם מיליון פלסטינאים?

תגובות

להשאיר תגובה