אני מודה. ישבתי כמה שעות מול הדף הריק במחשב ותהיתי על מה לכתוב. זה לא שאין על מה, אבל גם לכותבים חובבים יש משבר כתיבה, למרות שהם חובבים את זה. תהיתי אם לכתוב על הצעת החוק של השר כץ וחה"כ קיש "ירושלים רבתי", שמטרתה המקורית – לספח את מעלה אדומים לירושלים- מבורכת, אבל היישום שיחול על כל היישובים המקיפים אותה- יהרוס את המרקם הפנימי של העיר ויגרום לרוב דתי-לאומי עד חרדי וידיר את דעותיהם של היהודים החילונים-המסורתיים.
תהיתי גם אם לכתוב על יקיר ירושלים- הקריאה של העירייה להציע מועמדים לעיטור הנחשק. העיטור מוענק בכל שנה לאישים אשר תרומתם לירושלים היא ממושכת ו"סגולית" (כן, "סגולית") ואשר הקרינו והשפיעו על העיר בתחומים הבאים: חינוך, תרבות, פעילות ציבורית, קירוב לבבות וסובלנות, התנדבות צדקה וחסד, מחקר ואקדמיה, דת ומורשת ישראל. כל כך הרבה אנשים עלו לי בראש- מפרופ' אמנון שעשוע ועד נשיא המדינה ראובן "רובי" ריבלין. כן, תרומתם חשובה, אבל יש לי תחושה שהם כבר זכו בהכרה ככאלה. אולי זה הזמן לפנות מקום לאדם הפשוט, כזה מן השורה, שעושה הרבה אבל לא זוכה להכרה על פועלו. אבל מי? פתאום המוח כבה לי (מבינים? כשיש משבר כתיבה אז גם המוח הופך לעיסה. פתאום אוכלים יותר וחושבים פחות).
חשבתי גם לכתוב על נושא ההטרדות המיניות שהחל לכסות את העיתונים כמעט כמו החקירות של ראש הממשלה. הבעיה היא שהקדשתי לזה לא מעט טורים בעבר. גם אם אני חושבת שאסור לשתוק, וכמובן שחייבים להתלונן במשטרה נגד פוגעים מינית, הרי שהתיקשור סביב הנושא הזה מייתר את הנושא ולדעתי, מרחיק מהמטרה האמיתית. אמרתי בעבר ואומר גם עכשיו: החינוך הוא המפתח לכל. אם נחנך את ילדינו לכבוד הדדי – פיסי ונפשי- אז נצליח לעצור תופעות של הטרדות מיניות ופלישה טורדנית למרחב הפרטי של האחר.
אני לא יכולה, כמובן, להתעלם מהאזכרה ליצחק רבין ז"ל. כל שנה אותו סיפור. במקום לכבד את מורשתו מקדשים את הרצח. כל אחד מנכס לו את רבין שלו, מנסה למשוך לכיוונו ולהסביר למה הוא, יותר מכולם, מכבד את היום הזה יותר מהאחר. אני כותבת את הטור הזה וברגעים אלה מתקיימת העצרת לזכרו. "עצרת השלום"- כך בשמאל מעדיפים לקרוא לזה. אין בעיה. מקובל. אבל למה סביב קיום האירוע יש דיבורים על "אתם" ו"שלכם" ו"אנחנו" ו"שלנו"?
חלוקת מקרה הרצח המתועב ל"רוצחים" ו"נרצחים" והפיכתה לפן מפלג בעם, מתועבת לא פחות מהרצח עצמו. היא גם מטופשת מספיק ובאותה מידה יכלה להיות פילוג בין דתיים לחילונים (כי הרוצח היה דתי), בין תימנים ולאשכנזים (כי הוא היה תימני) ובין נשים לגברים (כי הרוצח היה גבר. עלק גבר). קם אדם אחד, אחד ויחיד, מקסימום עומדת מאחוריו עדת אנשים ששיתפו פעולה עם המעשה, והם- הם האשמים היחידים. יש אותם ויש אותנו. וזו החלוקה היחידה בין "אתם" ו"אנחנו".
אני, שהייתי בת 9 כשרבין נרצח, לא רצחתי את ראש הממשלה. אני ירושלמית, מצביעת ימין, מזרחית ואישה- ואני לא רצחתי את ראש הממשלה. כמוני, עוד כ-8 מיליון אנשים שלא רצחו את ראש הממשלה. אפילו לא סייעו ברצח. כמו 99.9 אחוזים מהעם אני מוקיעה כל אלימות ויוצאת נגדה במופגן. רוצים לעשות עצרת זיכרון? אין בעיה! כבדו את מורשתו של רבין ואימרו "כן לשלום, לא לאלימות" וכוונו את המשפט הזה לכל עם ישראל, כי הוא רלבנטי לכל עם ישראל. הוא לא רק של מצביעי השמאל בישראל (תראו מה זה, בסוף כן מצאתי על מה לכתוב).
